הפסוק מציג התמודדות עם תפיסה שגויה שהייתה רווחת בקרב העם, אשר היו בטוחים כי הבאת קורבנות רבים תכפר על כל חטאיהם ותתקן את עוונותיהם בשלמות, גם ללא שינוי פנימי ומוסרי [ביאור שטיינזלץ]. הפסוק מבהיר כי גם בתקופות היסטוריות שבהן העם חזר לעבוד את ה' בבית המקדש וביטל את עבודת האלילים, עבודתו הייתה חסרה משום שהעיקר היה חסר בה [רד"ק].
ה' מצהיר כִּי חֶסֶד חָפַצְתִּי וְלֹא זָבַח. אין הכוונה שהעם יכול להצדיק את עצמו רק על ידי הבאת קורבנות [מצודת דוד]. החֶסֶד הנדרש כאן אינו חסד חולף וזמני כענן, אלא חסד אמיתי, יציב ונכון [אבן עזרא].
בחלקו השני של הפסוק נאמר וְדַעַת אֱלֹהִים מֵעֹלוֹת. הפרשנים מסכימים כי משמעות המילה מֵעֹלוֹת היא "יותר מעולות", כלומר, ידיעת ה' חשובה ורצויה לפניו הרבה יותר מהקרבת קורבנות עולה. משמעותה של דַעַת אֱלֹהִים היא עשיית משפט וצדקה וקיום התורה [רד"ק].
ניתן לראות בפסוק חלוקה לשני סוגים כוללים של עבודת ה': החֶסֶד מייצג את המצוות שבין אדם לחברו, ואילו דַעַת אֱלֹהִים מייצגת את המצוות שבין אדם למקום [אברבנאל].
רובד נוסף בפירוש הפסוק מחלק אותו לעולמות המעשה והמחשבה. החֶסֶד מתייחס לעולם המעשה, אותו ה' מעדיף על פני זבחים. לעומת זאת, קורבן העולה נועד לכפר על הרהורי הלב והמחשבה, ולכן כנגדו ה' מבקש את דַעַת אֱלֹהִים – הכרה פנימית ברוממותו ואחדותו. שני היסודות הללו קשורים זה בזה: ההימנעות מעשיית חסד הובילה את העם גם לחוסר ידיעת ה'. אולם, אם בני האדם יעשו חסד, הם יתבוננו ויגיעו מתוך כך לידיעת ה', ורק אז יחפוץ ה' גם בקורבנותיהם [חומת אנך].