זעקתו של ה' מבטאת תסכול וכאב על חוסר היציבות הרוחנית של העם, ומציגה את הפער הטראגי שבין הפוטנציאל לשינוי חיובי לבין המציאות בפועל. ה' פונה אל שתי הממלכות, אפרים ויהודה, ושואל מָה אֶעֱשֶׂה לְּךָ. פנייה זו מוסברת כתהייה כיצד ניתן לרפא את העם ולהעניק לו טובה או תרופה, שהרי תשובתם אינה שלמה ואין להם זכות של ממש [מצודת דוד, רד"ק, אברבנאל]. מנקודת מבט של מידת הדין, ה' כביכול שואל כיצד יוכל להוציא את משפטם לאור ולהצדיק אותם בדין, כאשר מעשיהם אינם מאפשרים זאת [רש"י, אברבנאל].
הפסוק ממשיך ובוחן את וְחַסְדְּכֶם. מילה זו מתארת את צדקתם של ישראל, את מעשיהם החיוביים ואת ההתעוררות הרגעית שלהם לשוב אל ה' [רש"י, אבן עזרא, שטיינזלץ]. חסד זה כולל עשיית טוב עם הבריות, וכן קיום מצוות שבין אדם למקום מתוך חסידות והליכה מעבר לשורת הדין [מלבי"ם].
אולם, הפרשנים מסכימים כי הבעיה המרכזית היא שכל הטובה והצדקה הזו אינן מחזיקות מעמד. התנהגותם מדומה לכַּעֲנַן־בֹּקֶר, ענן המופיע בתחילת היום ונראה כמבטיח גשם, אך עם זריחת השמש הוא מתפזר, נמוג ואינו מרווה את האדמה [מצודת דוד, מלבי"ם, שטיינזלץ].
הדימוי השני הוא וְכַטַּל מַשְׁכִּים הֹלֵךְ. המילה מַשְׁכִּים אינה מתארת פעולה אלא משמשת כשם עצם שמשמעותו שחר או שעות הבוקר המוקדמות [אבן עזרא, רד"ק]. בדומה לרסיסי הטל המצטברים בלילה אך מתאדים ונעלמים מיד עם חום השמש, כך גם מעשיהם הטובים של העם נפסקים ברגע שהם יוצאים לשגרת יומם ולעסקיהם [רד"ק, מלבי"ם, שטיינזלץ].
חוסר יציבות זה אינו רק תופעה אישית אלא גם מציאות לאומית והיסטורית. לאורך הדורות, גם כאשר קמו מלכים שעשו את הישר בעיני ה' והובילו תהליכי תשובה, כמו חזקיהו ויאשיהו ביהודה או תחילת דרכו של יהוא בישראל, המהלך מעולם לא החזיק מעמד זמן רב. מיד אחריהם קמו יורשים שהרעו לעשות והחזירו את העם לסורו, מה שמוכיח כי חסדם של ישראל אכן חולף ונעלם במהירות [רד"ק, אברבנאל].