נוכח התנהגותם המושחתת של העם ואורח חייהם הרעוע, ה' נוקט בצעדים חריפים כדי להזהירם ולהענישם. התוכחה האלוהית מועברת באמצעות נביאים, והתגובה לה קובעת את גורל העם ואת אופן שפיטתו.
המילה עַל־כֵּן מתפרשת כאן במשמעות של "על אשר" או "בשל כך", כלומר בעקבות מעשיהם הרעים של ישראל [רש"י, ביאור שטיינזלץ]. הפועל חָצַבְתִּי שאול מעולם סיתות וכריתת אבנים קשות בהר [מצודת ציון, אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם]. הפרשנים חלוקים בשאלה כיצד לשאול מונח זה אל פעולת הנביאים. הגישה המרכזית רואה בכך ביטוי לחיתוך וגזירת דברים מוחלטים; ה' "חצב" את דבריו הקשים דרך הנביאים כדי להוכיח את העם וליישרם לדרך הנכונה [רש"י, מצודת דוד, מצודת ציון]. רד"ק מוסיף כי ה' הוגיע והתיש את הנביאים כששלח אותם יום אחר יום להזהיר את העם, ואילו שטיינזלץ מפרש שה' ייסר את העם עצמו באמצעות התוכחות. לעומתם, המלבי"ם מדגיש כי פעולת החציבה אינה קשורה להריגה אלא לחקיקה נצחית באבן. לשיטתו, ה' חקק את מסריו על גופות הנביאים שנהרגו, כאילו היו מצבות אבן, כדי שייזכרו לדורות. גישה שונה לחלוטין מציג אבן עזרא, הסבור כי החציבה משמעה כריתה והריגה של נביאי השקר, שהטעו את העם.
בעניין המשך הפסוק, הֲרַגְתִּים בְּאִמְרֵי־פִי, עולה השאלה מי נהרג ומה גרם לכך. רש"י ושטיינזלץ מפרשים כי ה' הרג את העם עצמו בגזירותיו משום שלא שמעו לאזהרות. מנגד, אבן עזרא סבור שה' הרג את נביאי השקר בגלל דברי הכזב שאמרו, בתקווה שהעם יראה זאת ויחזור בתשובה. אולם, פרשנים רבים מסבירים שההרוגים הם דווקא נביאי האמת. דברי ה' שהושמו בפי הנביאים הם שגרמו לעם לקום ולרצוח אותם, כדוגמת הנביאים זכריה ואוריה. מכיוון שהשליחות האלוהית היא שהובילה למותם, הרי זה כאילו ה' עצמו הרג אותם באמרי פיו [מצודת דוד, מלבי"ם, רד"ק בשם אביו]. רד"ק מציע גם פירוש מושאל, ולפיו מרוב עמל ושליחויות אזהרה, הנביאים היו תשושים כאילו נהרגו.
המילה אוֹר במקרא מסמלת פעמים רבות טובה וזכות, בניגוד לחושך שמסמל רעה [מצודת ציון]. ביחס לצירוף וּמִשְׁפָּטֶיךָ אוֹר יֵצֵא, רוב הפרשנים קוראים זאת כשאלת תמיהה רטורית: לאור חטאיכם הכבדים ומידת הדין המתוחה עליכם, כיצד ייתכן שמשפטכם ייצא לאור, לזכות ולטובה, ואיך תוכלו בכלל להצטדק בדין? [רש"י, מצודת דוד, מלבי"ם, רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. מנגד, יש המפרשים זאת כקביעה מוחלטת על צדקתו של ה', שמשפטו ודינו ייצאו לעולם ברורים, צודקים ומאירים כשחר [אבן עזרא, רד"ק בפירושו השני].