לאחר אובדן אוצרות הממלכה, המלך נאלץ למצוא תחליף שישמר את סמלי השלטון, תוך התמודדות עם מציאות ביטחונית ורוחנית חדשה. המלך יצר מָגִנֵּי נְחֹשֶׁת תַּחְתֵּיהֶם, כלומר במקומם של מגני הזהב שנלקחו [מצודת ציון].
הבחירה בנחושת נושאת משמעות כפולה. מבחינה מעשית, מראה הנחושת מרחוק עשוי להיראות דומה לזהב [ביאור שטיינזלץ]. אולם מבחינה רעיונית, המגנים נועדו לשמש כתזכורת תמידית לכך שבעטיו של חטאו נלקחו ממנו מגני הזהב שהיו תפארת אבותיו. לאחר שהמלך נכנע ושב ממנו חרון אף ה', הוא עשה את מגני הנחושת כמעין אות זיכרון, כדי שלא ישוב לסורו לאחר שהאויב יעזוב [מלבי"ם].
את המגנים הללו המלך וְהִפְקִיד עַל־יַד, כלומר מסר אותם כפיקדון בידם [מצודת ציון] של שָׂרֵי הָרָצִים הַשֹּׁמְרִים פֶּתַח בֵּית הַמֶּלֶךְ, שהם קבוצה מסוימת מתוך שומרי הראש של המלך [ביאור שטיינזלץ].
באשר לשימוש שנעשה במגנים, קיימות מספר גישות. יש הסבורים כי המגנים לא נועדו כלל לשימוש מעשי כגון יציאה למלחמה או סיורים במדינה, אלא רק הופקדו למשמרת כסמל [מלבי"ם]. מנגד, יש המפרשים כי המגנים נלקחו מבית יער הלבנון, הופקדו בידי שרי הרצים, ולאחר מכן הושבו אל מקומם בחדר המשמר של הרצים [רש"י]. גישה נוספת מציגה שימוש פעיל יותר הנובע ממצוקה ביטחונית: מתוך החשש והדאגה של רחבעם ממלך מצרים וממלך ישראל, היו שומרי הראש נושאים את המגנים הללו לפניו [רש"י].