פלישתו של כוח צבאי זר לירושלים אינה מוצגת במקרא כאירוע גיאופוליטי מקרי, אלא כתוצאה רוחנית ישירה. המערכה הצבאית נכרכת במצבו המוסרי של העם, וההשגחה העליונה מתערבת באופן מיידי כדי לאותת לשלטון על סטיותיו.
בשנה החמישית למלכות רחבעם, עלה על ירושלים שישק, שהשתייך לשושלת הכושית אשר שלטה במצרים [ביאור שטיינזלץ]. הסיבה לפלישה זו טמונה במילים כִּי מָעֲלוּ בַּה'. המונח מָעֲלוּ מצביע על כך שהעם פשע ומרד [מצודת ציון], ובעוון זה בא עליהם האויב [מצודת דוד]. קביעה זו אינה טענתו של מלך מצרים, אלא ההסבר התיאולוגי של כותב הספר למאורעות [ביאור שטיינזלץ].
תזמון הפלישה מבטא את קיום הבטחתו של ה' לדוד המלך. ה' הבטיח כי יתנהג עם שושלת דוד כפי שאב מתנהג עם בנו: כאשר הבן סר מדרך הישר, האב מייסר אותו מיד כדי להחזירו למוטב, ואינו מניח לו להשחית את דרכיו עד לכליון מוחלט. בניגוד לירבעם, שה' המתין לו עד שנתמלאה סאת חטאיו ונחרץ דינו להשמדה, רחבעם נענש באופן מיידי. מכיוון שרחבעם עזב את התורה בשנה הרביעית למלכותו, כבר בשנה החמישית עלה עליו שישק. משום כך נכתב מָעֲלוּ ולא "חטאו", כדי להדגיש שה' לא המתין להצטברות של חטאים רבים, אלא הוכיח אותם מיד עם תחילת המרד. מהלך מהיר זה גם נועד להמחיש לרחבעם כי הצבא הגדול שקיבץ אינו מועיל דבר כאשר הוא ניצב מול גזרתו של ה' [מלבי"ם].