כשלונותיו הרוחניים של רחבעם אינם מתוארים בהכרח כרצף של חטאים אקטיביים ומכוונים, אלא כמחדל עמוק של הזנחה רוחנית ורפיון. אף שחי בתקופה היסטורית מכרעת והיה בנו של מלך גדול, הוא התגלה כאדם חלש שנכנע בקלות ללחצים סביבתיים [ביאור שטיינזלץ].
הכתוב מציין כי וַיַּעַשׂ הָרָע. באשר למקור מעשיו הרעים, יש המצביעים על השפעת חינוכו מבית, שכן אמו הנוכרית לימדה אותו לעשות רע [מצודת דוד]. עם זאת, יש המדגישים כי לא מיוחסים לרחבעם מעשים רעים מסוימים בפועל, אלא שעצם אי־הליכתו בדרכי ה׳ היא הרעה שעשה [ביאור שטיינזלץ].
שורש החטא מוסבר בהמשך הפסוק: כִּי לֹא הֵכִין לִבּוֹ לִדְרוֹשׁ אֶת ה׳. רחבעם לא חקר ולא דרש לדעת את ה׳ בעצמו, אלא סמך באופן עיוור על החינוך השלילי שקיבל מאמו [מצודת דוד]. מכיוון שחטאו נבע מהתרשלות, חוסר הכנה והיעדר חקירה, ולא מתוך כפירה או זדון, הוא נידון כאדם שחוטא בשוגג. עובדה זו מסבירה מדוע ה׳ חס עליו בסופו של דבר והשאיר אותו על כס המלכות [מלבי"ם]. גודל ההחמצה של רחבעם מתעצם לנוכח ההבנה שאילו היה עושה אפילו הכנה מועטה כדי להתקרב לה׳, עבודת הבורא הייתה נעשית קלה עבורו מאוד, שכן היו מזדמנים לו עוזרים ומסייעים טובים בדרכו [חומת אנך].