הכנעה והודאה בחטא משנות את גזר הדין האלוהי. כאשר העם מכיר בצדקת העונש, ה' ממיר את חורבנם המוחלט בתוכחה חינוכית ומדודה. באשר למילה הפותחת את הדברים, במקצת מן הספרים קיימת גרסה הכותבת וכראות בכ"ף, אך רוב הנוסחאות גורסות ובראות בבי"ת [מנחת שי].
הכתוב כופל את המילה נכנעו ("כי נכנעו... נכנעו לא אשחיתם"). סגנון זה אופייני למקרא: כאשר ישנה הפסקה ברצף המשפט, הכתוב חוזר על המילה כדי לחדש ולחבר את הרצף הרעיוני [רש"י].
משמעות ההכנעה היא שהעם הודה כי נענש בצדק על חטאיו. בעקבות זאת, מבהיר ה' כי ישנו הבדל מהותי בין עונש שנועד להשחית ולנקום, לבין עונש שנועד לרפא ולהשיב את העם למוטב. עונש של השחתה נובע מתוך כעס של "חמה", שהיא טינה ושנאה פנימית שבלב. לעומת זאת, עונש של רפואה דומה לאב המייסר את בנו – כלפי חוץ הוא מראה פנים זועמות, אך בלבו הוא אוהב אותו ודורש את טובתו [מלבי"ם].
בזכות כניעתם, ה' מבטיח שני דברים מרכזיים: ראשית, ונתתי להם כמעט לפליטה – תישאר להם שארית והצלה מועטת, שכן אלמלא חזרו בתשובה לא היה שורד מהם איש [מלבי"ם, מצודת דוד, מצודת ציון], ומערכת המלוכה תמשיך להתקיים [ביאור שטיינזלץ].
שנית, ולא תתך חמתי בירושלים ביד שישק. הפועל תתך משמעותו יציקה והרקה [מצודת ציון]. כלומר, כעסו הפנימי והמשחית של ה' לא יישפך עליהם דרך שישק מלך מצרים [מלבי"ם]. המשמעות המעשית היא שהעיר אמנם תיבזז על ידי שישק כעונש, אך היא לא תהפוך לשממה ולא תושחת כליל בידיו [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].