התבססות שלטונית ותחושת ביטחון עלולות להוביל לעיתים לשאננות רוחנית ולנטישת דרך הישר. כאשר רחבעם הגיע לשיא כוחו, לאחר שלוש שנים שבהן הנהיג את ממלכתו כראוי, חל מהפך רוחני חריף בהנהגתו.
המילים וַיְהִי כְּהָכִין מַלְכוּת רְחַבְעָם מתארות את השלב שבו המלכות התבססה, והמילה וּכְחֶזְקָתוֹ (הנכתבת באות כ' [מנחת שי]) מציינת את הרגע שבו התחזק מעמדו. בשלב זה, רחבעם פעל מתוך יוהרה, בבחינת אדם ששמן ובעט, ועזב את דרך ה' [רלב"ג]. הסיבה העמוקה לנטישה זו נעוצה במניע המקורי שלו לעבודת ה'. בניגוד לעשייה רוחנית הנעשית מאהבה ולשם שמיים, עבודתו של רחבעם נבעה ממניעים שלטוניים וחיצוניים: הוא שמר על התורה רק כדי לבצר את מעמדו אל מול ירבעם מלך ישראל. ברגע שממלכתו התייצבה, ערי המבצר שלו נבנו, והוא כבר לא חש מאוים מירבעם, התבטל המניע החיצוני והוא נטש את התורה [מלבי"ם]. ייתכן ששינוי זה הושפע גם מהתנהגותם השלילית של בניו [ביאור שטיינזלץ].
נטישת המלך השפיעה באופן ישיר על העם כולו, כפי שנאמר וְכָל יִשְׂרָאֵל עִמּוֹ. מאחר שגם העם שמר את התורה רק מתוקף פקודת המלך ולא מתוך חיבור פנימי, ברגע שפסק עניינו של רחבעם בתורה, זנחו אותה גם הם [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].
תגובתו של ה' למרד הייתה מהירה. בשנה השנייה לעזיבת התורה, הביא ה' את שישק מלך מצרים לעלות על ירושלים וללכוד את ערי המבצר של יהודה. מהלך זה לא נועד להיות עונש בלבד, אלא פעולה של השגחה אלוהית שנועדה לעורר את העם ולהשיבם אל האמונה [רלב"ג].