ברגעי משבר קיומי מתגלה כוחה של הענווה לשנות את פני המציאות ולהטות את הכף מדין לרחמים. השילוב בין הכנעת המנהיג לבין זכויותיו של העם הוא שעוצר את החורבן ומעורר את החסד האלוהי. מבחינת רצף הכתובים, תיאור זה של חזרת כעס ה' היה אמור להופיע מיד לאחר תיאור עלייתו של שישק מלך מצרים להילחם, אך הכתוב הפסיק באמצע כדי לתאר את עשיית מגיני הנחושת [רש"י].
וּבְהִכָּנְעוֹ מובנו שכאשר נכנע המלך רחבעם בפני ה' [ביאור שטיינזלץ]. אין מדובר בכניעה רגעית, אלא בפעולה מתמדת ומתמשכת של שפלות רוח, שהתבטאה גם בנשיאת מגיני הנחושת, ופעלה את פעולתה עד שנפדו מעבודת שישק [מלבי"ם]. במובן העמוק, בעוד שמעשיהם של הרשעים הופכים את מידת הרחמים למידת הדין, הכנעתו של המלך פעלה את הפעולה ההפוכה והחזירה את מידת הרחמים למקומה הטבעי [חומת אנך].
בזכות הכנעה זו שָׁב מִמֶּנּוּ אַף ה' וְלֹא לְהַשְׁחִית לְכָלָה, כלומר כעסו של ה' סר והוא נמנע מלהביא על הממלכה כיליון והשחתה גמורה [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. לעיתים ה' מסיר את עונשו מחוטא המקשה את עורפו רק כדי לאפשר לו להוסיף ולחטוא עד שיושחת לחלוטין, אך במקרה זה הסרת הכעס הייתה מוחלטת ואמיתית במטרה להושיעם [מלבי"ם].
ההצלה לא נזקפה רק לזכותו של המלך, אלא וְגַם בִּיהוּדָה הָיָה דְּבָרִים טוֹבִים. הפרשנים מסכימים כי בעם יהודה נמצאו מעשים הגונים וישרים שהגנו עליהם. זכויות אלו באו לידי ביטוי באחדות, אהבה, גמילות חסדים, ענווה וויתור איש לרעהו [חומת אנך]. בנוסף, מעשים אלו מעידים כי עבודתם הרוחנית של דוד ושלמה לא ירדה לטמיון והממלכה לא הידרדרה מבחינה מוסרית בבת אחת [ביאור שטיינזלץ]. שילוב זה של כניעת המלך יחד עם זכויות העם, הוא שהסיר את חרון האף מעל רחבעם ומעל יהודה כולה [רלב"ג, מלבי"ם].