מאחורי הקלעים של העברת השלטון, מתגלה מהלך פוליטי מחושב שנועד לבסס את הממלכה ולמנוע זעזועים. עם זאת, הפרשנים נחלקים בשאלה מי הוא יוזם המהלך, המלך רחבעם או בנו ויורשו המיועד, אביה.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהכתוב עוסק ברחבעם, אשר וַיָּבֶן, כלומר הבין את המציאות הפוליטית וחשש ממצב שבו שאר בניו ימרדו באביה לאחר מותו [מצודת דוד, רד"ק, מלבי"ם]. כדי למנוע זאת, הוא נקט באסטרטגיה של הפרד ומשול. הוא החליט כי וַיִּפְרֹץ, פעולה שמשמעותה פיזור בניו ברחבי הארץ [רש"י] או התחזקות [מצודת ציון], והוציא זאת לפועל בכך שמינה כל אחד מהם לשר ולמושל באזור נפרד בערי המבצר של יהודה ובנימין.
כדי להבטיח את נאמנותם ולשמור על יציבות, דאג רחבעם לכל מחסורם. הוא סיפק להם הַמָּזוֹן לָרֹב כדי שיהיו שבעי רצון ולא יצטרכו להכביד על העם ולדרוש ממנו אספקה [רד"ק, מצודת דוד]. בנוסף, וַיִּשְׁאַל הֲמוֹן נָשִׁים, כלומר רחבעם חיפש כמות רבה של נשים [מצודת ציון] עבור בניו. מהלך זה נועד להעסיק אותם בניהול משפחותיהם הענפות כך שלא יחשקו בכתר [מלבי"ם], להרבות את זרעו [רד"ק], ולייצר בריתות פוליטיות שיחזקו את המלוכה בעזרת משפחות הנשים [מצודת דוד]. הרד"ק מוסיף הוכחה לכך שהנשים נועדו לבניו ולא לרחבעם עצמו, שכן ידוע שלרחבעם כבר היו שמונה עשרה נשים ושישים פילגשים.
לעומת גישה זו, יש המפרשים כי הכתוב מתמקד באביה עצמו. לפי קו מחשבה זה, אביה הוא שוַיָּבֶן את מעמדו וכוחו כיורש העצר, ופעל בעצמו כדי לבסס את שלטונו. הוא השתלט על ערי המבצר, הכין מאגרי מזון, ומתוך שאפתנות ורצון לעוצמה ביקש לעצמו הֲמוֹן נָשִׁים, ביודעו כי הוא עתיד למלוך [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].