לאחר עשרות שנים של משטר מלוכני, חזרה לתקופת השופטים שהתאפיינה בהיעדר שלטון מרכזי כבר לא הייתה אפשרית, ולכן שבטי הצפון פעלו להקמת מלוכה חלופית בראשות ירבעם. בתגובה לכך, רחבעם מתכנן לדכא את המרד באמצעות כוח צבאי. אף על פי ששאר שבטי ישראל היו רבים יותר ובעלי עוצמה כלכלית גדולה יותר מיהודה, לרשותו של רחבעם עמד יתרון משמעותי של צבא מאורגן ומוכן לקרב [ביאור שטיינזלץ]. תיאור זה פותח במילה וַיָּבֹא, תוך דילוג על תיאור המלכתו הרשמית של ירבעם על ידי העדה, שכן אירוע זה כבר משתמע מן ההקשר הקודם של המרד [מלבי"ם].
התגייסותם המשותפת של בֵּית יְהוּדָה וּבִנְיָמִן נובעת מקרבה פיזית ורוחנית עמוקה בין שני השבטים. הפרשנים מסבירים כי נחלותיהם היו סמוכות, וירושלים, עיר המלוכה, הייתה משותפת לשניהם [רש"י, מצודת דוד]. יתרה מכך, בית המקדש נבנה בדיוק על קו התפר שבין השבטים, כאשר רצועת שטח יצאה מנחלת בנימין לתוך נחלת יהודה ועל גביה נבנה המזבח, עובדה שהפכה את ההיפרדות ביניהם לבלתי אפשרית [רש"י]. עם זאת, לעיתים שבט בנימין אינו מוזכר בפירוש אלא נכלל בתוך יהודה, וזאת מפאת כבודו של שבט יהודה שהיה השבט המרכזי, בעוד בנימין נחשב לטפל אליו [מצודת דוד].
מטרת המלחמה מוגדרת בפסוק במילים לְהָשִׁיב אֶת־הַמַּמְלָכָה. בחירת המילה "ממלכה" ולא "מלוכה" מדויקת ומשמעותית; תואר המלוכה והמעמד המלכותי נותרו בידיו של רחבעם גם לאחר המרד, ומטרת גיוס הצבא הייתה להשיב אליו את הממלכה עצמה, כלומר את השליטה בפועל על השטח ועל העם שפרקו את עולם [מלבי"ם].