הפילוג בממלכה הוביל לתמורה דמוגרפית ורוחנית משמעותית. הלוויים, שהיו מפוזרים בערי ישראל השונות, נאלצו לעקור מבתיהם שבממלכת הצפון ולהגר דרומה אל ממלכת יהודה וירושלים.
הפרשנים מסכימים כי כאשר הכתוב מציין שהלוויים עזבו אֶת מִגְרְשֵׁיהֶם, הכוונה היא לשטחים ולאחוזות שהיו בבעלותם ברחבי ארץ עשרת השבטים [רש"י, מצודת דוד]. הסיבה להגירה ההמונית הזו מוסברת במילה הִזְנִיחָם, שמשמעותה הרחקה, עזיבה ונטישה [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ].
מהלך זה נכפה על הלוויים בעקבות החלטותיו של ירבעם. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שירבעם ובניו הכריחו את הלוויים לעזוב את עבודת הקודש ומנעו מהם לשרת לפני ה', ואף אסרו עליהם לעלות לבית המקדש שבירושלים. על גבי קומה זו, מוסיפים חלק מהפרשנים את המניע הכלכלי שהוביל לעזיבתם. ירבעם הקים במות ומינה להן כוהנים מקרב העם, שאינם משבט לוי. בעקבות כך, נגזלו מהכוהנים והלוויים האמיתיים מתנות הכהונה שהיו שייכות להם בדין, ולמעשה הם נותרו ללא כל מקור פרנסה. המצוקה הרוחנית והכלכלית גם יחד אילצה אותם לנטוש את נחלותיהם ולעבור לממלכת יהודה, שם יכלו להמשיך בעבודתם ולקבל את חלקם במתנות הכהונה [רלב"ג, ביאור שטיינזלץ].