הפילוג המדיני בין ישראל ליהודה יצר בעקבותיו תנועה רוחנית של הגירה. נאמני ה׳ מכל השבטים סירבו לקבל את הפולחן החדש שהנהיג ירבעם בצפון, והעדיפו לעקור ממקומם כדי לשמר את עבודת ה׳ המקורית.
המילה וְאַחֲרֵיהֶם מלמדת כי בעקבות הגירתם של הכהנים והלויים דרומה, נמשכו ובאו לירושלים גם אנשים נוספים מכל שבטי ישראל [רש"י, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. מתוך אמונתם העמוקה, אנשים אלו המשיכו לראות את עצמם קשורים למקדש בירושלים ולעבודת ה׳ הנהוגה בו [ביאור שטיינזלץ].
לתנועת הגירה זו היו השלכות מדיניות נרחבות. זרם העולים שביקשו לזבוח לה׳ חיזק משמעותית את ממלכת יהודה הקטנה, והפך אותה לממלכה חזקה ומרובת אוכלוסין. באופן אירוני, תוכניתו של ירבעם לבצר את שלטונו באמצעות עשיית עגלי הזהב והדחת כהני ה׳ מתפקידם, פעלה נגדו. המהלך הפך לו למוקש, שכן הוא הביא דווקא לחיזוקה של מלכות בית דוד ולאימוץ לבו של רחבעם אל מול ירבעם. מגמה חיובית זו נמשכה לאורך שלוש השנים הראשונות למלכות רחבעם, בהן הלכו העם בדרך דוד, עד שמעלו גם הם והביאו בסופו של דבר להיחלשות הממלכה [מלבי"ם].