המהפכה הדתית של ירבעם בן נבט נועדה לבסס את שלטונו באמצעות יצירת מערכת פולחן חלופית לזו שבירושלים. צעד מרכזי במהלך זה היה וַיַּעֲמֶד לוֹ כֹּהֲנִים לַבָּמוֹת, כאשר ירבעם ביטל את מעמדם של הכהנים והלויים המקוריים. במקום זאת הוא מינה לעצמו כהנים חדשים שאינם מזרע אהרון, אלא כל אדם שהיה מוכן ומסוגל לתפקיד ללא קשר לייחוסו [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. מהלך זה מסביר מדוע נאלץ ירבעם להזניח את הכהנים המסורתיים, שכן הוא נזקק לכומרים שייקחו חלק בפולחן החדש שהקים [רש"י].
מערכת פולחן זו כללה עבודה וְלַשְּׂעִירִים. הפרשנים מסכימים כי מדובר בפולחן שדים ודמיונות כוזבים שהפכו לאלוהות. יש המפרשים כי שדים אלו היו נראים בדמות שעירים, כלומר עיזים, לאלו שהאמינו בהם [מצודת דוד].
באשר לסיבה שבגללה הקים ירבעם פולחן וְלָעֲגָלִים אֲשֶׁר עָשָׂה לצד השעירים, קיימות מספר גישות באשר למניעיו התיאולוגיים. מחד, יש המצביעים על כך שירבעם לא התכוון ליצור עבודה זרה של ממש, אלא השתמש בעגלים כדמויות שנועדו לסמל ולבטא את ה' כגואל ישראל [ביאור שטיינזלץ]. מאידך, גישה אחרת תולה את הדבר בספקות אסטרולוגיים של העם. לפי תפיסה זו, בני ישראל הסתפקו האם ההצלחה הגדולה של יציאת מצרים נבעה ממזל שור, המיוצג על ידי העגל, או ממזל טלה, המיוצג על ידי השעיר שהיה אליל מרכזי במצרים. לכן, ירבעם יצר את שני הסמלים גם יחד. עם זאת, מכיוון שהעם נטה לסמוך יותר על פולחן העגלים בגלל התקדים ההיסטורי של חטא העגל במדבר, ספר מלכים מזכיר רק אותם, בעוד שפסוק זה מפרט את התמונה המלאה וכולל גם את השעירים [רלב"ג].