ההיערכות הצבאית והאזרחית להגנת הממלכה דרשה תכנון אסטרטגי קפדני שנועד להבטיח את שרידותן של הערים לאורך זמן. הפרשנים מסכימים כי הפעולה בה המלך וַיְחַזֵּק את הערים המבוצרות, מבטאת חיזוק מתמיד ועיבוי של מערכי ההגנה, במטרה למנוע לחלוטין את האפשרות שייכבשו. לשם כך הוא מינה בהן נְגִידִים, כלומר שרים, נציבים, מפקדים ופקידים שיהיו אחראים באופן ישיר על שמירת הערים וניהולן.
בנוסף להצבת כוח אדם פיקודי, הוא דאג להכין מראש וְאֹצְרוֹת מַאֲכָל וְשֶׁמֶן וָיָיִן. כלל הפרשנים מסבירים כי אגירת המזון נועדה להכין את הערים לעמידה ממושכת בתנאי מצור, כדי שיהיה לתושבים וללוחמים אוכל מזומן לימים רבים ללא תלות באספקה מבחוץ. בעוד שרוב המפרשים מתייחסים להכנה למלחמה ולמצור באופן כללי, רש"י מפרט כי ההיערכות והאגירה נעשו מתוך חשש ספציפי שמא צבאות בית ישראל יעלו על הערים ויטילו עליהן מצור.