שלמה המלך פונה אל חורם מלך צור בניסוחים דיפלומטיים של כבוד, ומבהיר כי אין הוא דורש ממנו מס או עבודת חינם, אלא בכוונתו לשלם ביד רחבה בתבואה ובמשקים תמורת עבודתם של הפועלים [ביאור שטיינזלץ].
תחילה מבהיר שלמה למי מיועד התשלום, והמילה לַחֹטְבִים מפורשת מיד לאחר מכן במילים לְכֹרְתֵי הָעֵצִים [מצודת דוד]. אף שהפועל נָתַתִּי נכתב בלשון עבר, משמעותו כאן היא עתידית – "אתן" [מצודת דוד].
בנוגע לביטוי חִטִּים מַכּוֹת, קיימות שתי גישות פרשניות. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמדובר בחיטים כתושות, טחונות או כאלו שהוכו במכתש כדי להפרידן מהשיבולת ולהפיק מהן קמח. מנגד, יש המפרשים את המילה מַכּוֹת על בסיס שורש ארמי שמשמעותו נשיכה ואכילה, כלומר שהחיטים ניתנו כמאכל ומזון לעובדים [רד"ק בשם אביו, מצודת דוד].
התשלום לעובדים נמדד במידות נפח קדומות: כֹּרִים הם מידת נפח ליבש המכילה שלושים סאה [מצודת ציון], שהם למעלה ממאתיים ועשרה ליטרים [ביאור שטיינזלץ]. לעומת זאת, בַּתִּים (לשון רבים של המידה "בת") הם מידת נפח לנוזלים [רש"י], המכילה שלוש סאין ומהווה עשירית ממידת הכור [רלב"ג, מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ].
הפרשנים עומדים על הבדל בולט בין תיאור התשלום בפסוק זה לבין התיאור המקביל בספר מלכים. בעוד שבספר מלכים מוזכר ששלמה נתן לחירם רק חיטים ושמן באופן קבוע מדי שנה, כאן מוזכרים גם שעורים ויין. ההסבר המקובל לכך הוא שספר מלכים מתאר את מה שניתן לחירם עצמו עבור כלכלת ביתו הפרטי, ואילו פסוק זה מתאר את השכר והמזון שניתנו ישירות לפועלים ולכורתי העצים שעסקו במלאכה עבור שלמה [רלב"ג, רד"ק, מלבי"ם].