מלכים ב, פרק ז׳, פסוק ט׳

האנשים מבינים כי הסתרת ההצלה לעצמם בעוד העם גווע ברעב היא מעשה פסול, ומודים כי לֹא־כֵן הם עושים, כלומר מעשיהם אינם ישרים וראויים. אף על פי שעדיין לילה, הם מכריזים כי הַיּוֹם הַזֶּה יוֹם־בְּשֹׂרָה הוּא, שכן הנס המופלא האיר את החשכה והפך אותה ליום מאיר. הם חוששים שאם יהיו מַחְשִׁים וישתקו, ואם יאמרו וְחִכִּינוּ מתוך המתנה מיותרת עַד־אוֹר הַבֹּקֶר, יתקיים בהם וּמְצָאָנוּ עָווֹן. עיכוב זה ייחשב להם לחטא כפול: הן במישור המוסרי של חזרה על חטא החמדנות בעבר וסכנת מוות ברעב לאנשי העיר, והן במישור המעשי של עונש מאת השלטונות על הסתרת הבשורה וגניבת השלל.