שמואל ב, פרק ז׳, פסוק י״ח

דוד ניגש אל מול ארון הברית וַיֵּשֶׁב לִפְנֵי ה', פעולה המבטאת ישיבה ממשית שהותרה למלכי שושלתו בלבד, או לחלופין הישענות ויישוב הדעת כהכנה נפשית לתפילה. מתוך ענווה הוא מצהיר כי חסרות לו המעלות הראויות למלוכה ותוהה מִי אָנֹכִי, שהרי אינו אלא אדם קרוץ חומר, רועה צאן פשוט שאף לידתו לוותה בספקות. הוא מוסיף ושואל וּמִי בֵיתִי, שכן אין לו שושלת יוחסין אלא מוצא מואבי שעורר פקפוקים על שייכותו לעם, ויש המפרשים שתמיהה זו מופנית כלפי בניו וראויותם לרשת את הכתר. מתוך הכרה בחסד האלוהי הטהור הוא חותם במילים כִּי הֲבִאֹתַנִי עַד הֲלֹם, כלומר הנה ולכאן. בכך הוא מודה לה' על שטיהר את ייחוסו, רומם אותו אל מעלת המלכות העליונה, ואף הבטיח לו ששושלתו תמלוך לנצח.