שמואל ב, פרק ז׳, פסוק כ״א

דוד עומד בהשתאות מול ההבטחה על עתיד שושלתו ומכיר בכך שהחסד שניתן לו נובע לחלוטין מרצונו של ה' ולא מזכותו האישית. הוא מצהיר כי בַּעֲבוּר דְּבָרְךָ וּכְלִבְּךָ, כלומר רק מכוח גזירת ה' והבטחתו המקורית לשמואל, הוא זכה לכל הַגְּדוּלָּה הזו, ולא כשכר על כוונתו הטובה לבנות את המקדש. דוד מוסיף ותמה מדוע בחר ה' גם לְהוֹדִיעַ אֶת עַבְדֶּךָ על כך מראש, שהרי יכול היה לקיים את הבטחתו ללא בשורה מוקדמת. מתוך כך הוא מבין שעצם ההודעה היא חסד כפול המעיד כי אין זו רק הבטחה פרטית, אלא חשיפה של מהלך היסטורי הנוגע לשלמות האומה ולגילוי הנהגת ה' בעולם.