תגובתו הראשונית של נתן הנביא לשאיפת דוד לבנות את המקדש היא הסכמה מלאה, אך הסכמה זו ניתנת על דעתו האישית של הנביא ולא כנבואה מאת ה׳. כאשר נתן אומר כֹּל אֲשֶׁר בִּלְבָבְךָ, כוונתו היא שאם חפצו של דוד הוא לבנות בית לה׳, עליו ללכת ולקיים את רצונו [מצודת דוד].
הפרשנים מסכימים כי נתן השיב לדוד מתוך הבנתו והגיונו האישי, משום שבאותו שלב טרם הגיע אליו דבר ה׳ שימנע את הבנייה [ביאור שטיינזלץ, מלבי"ם]. יתרה מכך, התורה קובעת כי בניין המקדש ייעשה לאחר השגת מנוחה מהאויבים. מכיוון שדוד הגיע אל המנוחה הזו והתעורר מעצמו לבנות את הבית, נתן הניח שמדובר בפעולה ראויה שמקורה בשמיים [אברבנאל]. נתן עודד את דוד לסמוך על נטיית ליבו, שכן צדיקים גדולים יכולים להישען על החלטות ליבם באופן מוחלט, בניגוד לשאר בני האדם, משום שליבם נוטה אך ורק לטוב [מלבי"ם].
ההצדקה להסכמה זו טמונה במילים כִּי ה׳ עִמָּךְ. נתן ידע שרוח הקודש שורה על דוד, והוא פירש את מחשבת ליבו של המלך כהתעוררות נבואית של אותה רוח אלוהית המלווה אותו תמיד [מלבי"ם, אברבנאל]. למעשה, נתן רמז לדוד שאליו עצמו לא הגיעה נבואה בנושא, ולכן הורה לו לפעול על פי ההשפעה האלוהית שחלה עליו. עם זאת, נתן טעה בהערכתו; הוא דיבר על פי מה שנראה לו נכון באותו הרגע, מתוך מחשבה שגויה שהתעוררותו של דוד היא אכן ציווי ישיר של רוח הקודש, ולא ידע שאין זה רצון ה׳ [אברבנאל].