הקשר הייחודי והבלתי ניתן לניתוק בין ה' לעמו עומד במרכזו של פסוק זה, המציג הקבלה בין ייחודו של הבורא לייחודו של עם ישראל. כשם שה' הוא יחיד ומיוחד, כך ישראל משובחים ומיוחדים מכל העמים.
הגדרת עם ישראל כצירוף גוי אחד בארץ נובעת מהיותם מיוחדים לעבודת ה' [רלב"ג]. הם מהווים את לב הבריאה המזרים חיים לעולם כולו, בעוד שאר האומות משולות לקליפות חיצוניות [מלבי"ם]. יתרה מכך, למרות היותם בני אדם נפרדים בגופם, נשמותיהם חולקות אחדות קדושה ההופכת אותם לערבים זה לזה [אלשיך].
ביחס למילים אשר הלכו אלהים, הפרשנים מסבירים כי השימוש בפועל ברבים (הלכו) נועד להתאים לצורת הרבים של המילה אלהים, תופעה דקדוקית נפוצה המבטאת כבוד וגדולה [מצודת ציון, רד"ק]. באשר לזהות ההולכים, קיימות שתי גישות מרכזיות: הגישה האחת גורסת כי מדובר בשלוחיו של ה', משה ואהרן, שפעלו בשמו [רש"י, רד"ק, מנחת שי]. הגישה השנייה והעמוקה יותר מסבירה כי ה' בכבודו ובעצמו, יחד עם פמלייתו של מעלה, ירד לגלות כדי לגאול את עמו ישירות, כמלך ההולך בעצמו לפדות את בנו יחידו [מלבי"ם, אלשיך].
מטרת ההליכה הייתה לפדות לו לעם, להצילם ממצרים ולצרפם בכור הברזל של הגלות עד שיהיו ראויים להיקרא עמו [אלשיך, ביאור שטיינזלץ], ולשום לו שם, לפרסם את שמו וכוחו בעולם כולו, עד שאפילו מכחישים כדוגמת פרעה נאלצו להודות בגדולתו [רד"ק, אלשיך, מצודת דוד].
בשלב זה עובר הפסוק מלשון נסתר ללשון נוכח, ופונה ישירות לישראל במילים ולעשות לכם הגדולה [מצודת דוד, רד"ק]. הגדולה מתייחסת לניסים הגלויים ולהשגחה שליוותה את העם לאחר היציאה ממצרים [מלבי"ם, אלשיך]. לאחר מכן, ה' עשה ונוראות – מעשים מבהילים ונפלאות [ביאור שטיינזלץ] – לארצך, במהלך כיבוש ארץ ישראל. המילים מפני עמך מקפלות בתוכן פועל חסר של גירוש וטרידה, ומלמדות שה' גירש את יושבי הארץ מפני ישראל [רש"י, רד"ק, ביאור שטיינזלץ].
סיומו של הפסוק, גוים ואלהיו, זכה למספר פירושים. על פי הגישה הפשטנית, הכוונה היא שה' הכה וגירש את האומות ואת אליליהם, בין אם מדובר במצרים [מצודת דוד, רד"ק] ובין אם בעמי כנען [רלב"ג]. מבחינה לשונית, אות המ"ם במילה ממצרים חלה גם על מילים אלו, כאילו נכתב "מגוים ומאלהיו" [מצודת ציון, רד"ק]. אולם, גישה מדרשית עמוקה מציעה קריאה שונה לחלוטין: המילה גוים מתייחסת לשבטי ישראל עצמם (הנקראים לעיתים גויים), והמילה ואלהיו מתייחסת לה' בכבודו ובעצמו. לפי פירוש זה, הפסוק מתאר כיצד ה' פדה ממצרים את עם ישראל, וכביכול פדה גם את שכינתו שלו שהייתה שרויה עמהם בגלות [מלבי"ם, מנחת שי, רד"ק, אלשיך].