לאחר שהתבשר בנבואה היסטורית כי שושלתו תמלוך לנצח, דוד המלך מתמלא ברגשות הודאה עמוקים. הוא עוזב את בית הארזים שלו וניגש אל האוהל הזמני שבו שכן ארון הברית, כדי להודות לה' על החסד העצום שנעשה עמו ועם זרעו ולהתפלל על העתיד. מתוך תחושת אפסות מול הגדולה האלוהית, הוא עורך חשבון נפש המדגיש את הפער בין מוצאו הפשוט לבין ייעודו המלכותי.
כאשר נאמר וַיֵּשֶׁב לִפְנֵי ה', הפרשנים מסכימים כי הכוונה היא לישיבה מול ארון הברית [רש"י, מצודת דוד, רד"ק, אברבנאל]. עם זאת, מתעוררת מחלוקת סביב עצם פעולת הישיבה במקום המקודש. גישה אחת במסורת קובעת כי ישיבה בעזרה הותרה אך ורק למלכי בית דוד. מנגד, יש הטוענים כי כשם שפמליא של מעלה והמלאכים עומדים לפני ה', כך אין ראוי לאדם לשבת שם. לפי תפיסה זו, המילה וַיֵּשֶׁב אינה מתארת ישיבה ממשית, אלא שדוד נשען וסמך את גופו, או לחלופין, ששהה במקום, יישב את דעתו והתכונן נפשית לקראת התפילה [רד"ק, אברבנאל, מלבי"ם, אלשיך, ביאור שטיינזלץ].
בדבריו מִי אָנֹכִי... וּמִי בֵיתִי, דוד מביע ענווה מוחלטת. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא כי עלייה למלוכה נובעת בדרך כלל משתי סיבות אפשריות: מעלה אישית יוצאת דופן או ייחוס משפחתי מפואר. דוד מצהיר כי שתי ההכנות הללו אינן קיימות בו [מלבי"ם, אברבנאל].
באומרו מִי אָנֹכִי, הוא מזכיר לעצמו כי לא היה אלא רועה צאן פשוט שנלקח מאחרי העדר [רלב"ג, אברבנאל]. מעבר לכך, הוא חש חוסר ראויות בסיסי, בין אם בשל תחושת אפסות של אדם קרוץ מחומר [אלשיך], ובין אם בשל העובדה שעצם לידתו לוותה בספקות משפחתיים קשים, שכן אביו ובני משפחתו חשבו בטעות כי הוא בן לא חוקי [חומת אנך].
כאשר הוא מוסיף וּמִי בֵיתִי, הוא מתייחס להיעדר הייחוס שלו. לא רק שאין לו שושלת מלוכה קודמת [רד"ק, אברבנאל], אלא שמוצאו מגיע מרות המואביה. עובדה זו עוררה בעבר פקפוקים הלכתיים קשים אם הוא בכלל ראוי לבוא בקהל ישראל [מצודת דוד, רד"ק, אלשיך, חומת אנך]. פירוש נוסף מציע כי המילה מוסבת על בניו, מתוך תמיהה מי מצאצאיו בכלל ראוי לרשת את הכתר [רד"ק].
את תמיהתו הוא חותם במילים כִּי הֲבִאֹתַנִי עַד הֲלֹם. משמעות המילה הֲלֹם היא הנה, לכאן [מצודת ציון]. הפרשנים מסכימים פה אחד כי המונח מכוון למעלת המלכות. דוד מכיר בכך שה' לא רק שטיהר את ייחוסו והכשירו לבוא בקהל, אלא רומם אותו עד לכיסא המלוכה העליון [רש"י, מצודת דוד, רד"ק, ביאור שטיינזלץ, אלשיך]. יתרה מזאת, ה' הבטיח לו כעת שהממלכה לא תסור מזרעו לעולם, גם אם יחטאו [רלב"ג]. מתוך כך, דוד מבין שכל מעמדו אינו נובע מזכותו הטבעית, אלא מחסד אלוהי טהור [מלבי"ם].