לאורך ההיסטוריה של עם ישראל, ה' התהלך עמם ומשכנו נדד ממקום למקום מבלי לדרוש מבנה קבע. כעת, בתגובה לרצונו של דוד לבנות את המקדש, מבהיר ה' כי מעולם לא בא בטענה לאיש על כך שהדבר טרם נעשה. הביטוי הֲדָבָר דִּבַּרְתִּי מנוסח כשאלה רטורית ובלשון תמיהה [רש"י], שמשמעותה: האם אי פעם ביקשתי או ציפיתי לכך? [ביאור שטיינזלץ].
כאשר הפסוק מזכיר את אַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל, הכוונה אינה לשבטי העם, אלא למנהיגים, לשופטים ולמלכים. המילה "שבט" מבטאת כאן שררה ומטה שלטון, שכן ייעודם של מנהיגים אלו היה להנהיג ולרעות את העם [רד"ק, מלבי"ם].
הפרשנים מציגים שני כיוונים מרכזיים להבנת הסיבה לכך שה' נמנע מלבקש את בניית הבית עד כה. גישה אחת מדגישה כי בניין בית המקדש אינו משימה הפתוחה לכל אדם שרק חפץ בכך, אלא זכות ייחודית השמורה לאדם מסוים שה' בוחר בו. אף על פי שבניית המקדש נמנית עם המצוות שהעם נצטווה בהן עם כניסתו לארץ, ה' לא דרש זאת מהשופטים הקודמים משום שהמתין לעיתוי המדויק ולמנהיג הנבחר [מצודת דוד, אלשיך].
לעומת זאת, יש התולים זאת במציאות ההיסטורית חסרת היציבות. בתקופת השופטים העם עדיין לא היה מבוסס וקבוע בארצו. מכיוון שבאותם ימים בניית מבנה קבע מפואר מארזים כלל לא הייתה אפשרית מבחינה מעשית, ה' מעולם לא ציווה על כך, ומאותה סיבה של היעדר מנוחה מוחלטת, בניית הבית אינה מתאפשרת גם כעת [מלבי"ם].