התגובה האלוהית לבקשתו של דוד המלך לבנות מקדש קבע חושפת את אופי הנוכחות האלוהית לאורך ההיסטוריה של עם ישראל. מאז יציאת מצרים, ה' בחר ללוות את העם במסעותיו ולא להגביל את שכינתו למבנה קבוע אחד.
באומרו כִּי לֹא יָשַׁבְתִּי בְּבַיִת, ה' מביע מעין תמיהה רטורית המופנית כלפי דוד: הרי מעולם לא ישבתי במבנה קבע, ואם כן, מדוע שאתה תבנה לי בית כעת? [מצודת דוד]. עובדה זו, שלא נבנה בית לה' עד ימי דוד, אינה נובעת מחטא או מרשלנות של מנהיגי העם והשופטים הקודמים. הסיבה לכך היא שטרם הגיעה העת הראויה לבניין המקדש, שכן העם היה נתון במלחמות וטרם הגיע אל המנוחה והנחלה [אברבנאל]. משום כך, מצב השכינה נותר בלתי קבוע [מלבי"ם].
הכתוב מתאר את צורת המשכן הזמנית במילים וָאֶהְיֶה מִתְהַלֵּךְ בְּאֹהֶל וּבְמִשְׁכָּן. רוב הפרשנים מסבירים כי תיאור זה מקפל בתוכו את התחנות השונות של השראת השכינה: האוהל שנדד עם ישראל במדבר, ולאחריו המשכן שעמד בשילה, בנוב ובגבעון [מלבי"ם]. גם כאשר הוקם משכן שילה, הוא לא נחשב לבית של ממש. אף על פי שקירותיו התחתונים היו בנויים מאבנים, לא הייתה לו תקרה קשיחה אלא הוא היה מקורה ביריעות בד בדומה לאוהל [רש"י, ביאור שטיינזלץ].
לצד ההסבר ההיסטורי והפיזי, יש הרואים במצב ארעי זה משמעות רוחנית עמוקה. השהות במבנה זמני ונודד לא היוותה פשרה או חיסרון רוחני. כשם שבית המקדש הקבוע בירושלים מכוון כנגד מקדש קבוע בשמיים, כך המשכן הנודד כוון כנגד משכן עליון ונייד. בכל מקום שאליו נדד המשכן בארץ, הוא הקביל במדויק למשכן השמימי, וכך נמשך השפע האלוהי מן העליונים לתחתונים ללא כל פגם חרף היעדר מבנה של קבע [אלשיך].