לאחר שזכה למנוחה מאויביו והתבסס במלכותו, מתעורר בליבו של דוד המלך קונפליקט עמוק. הוא חש פער צורם בין תנאי מגוריו המכובדים לבין משכנו הארעי של ארון הברית, ומחליט לשתף בכך את נתן הנביא כדי ליזום את בניית המקדש.
פנייתו של דוד לנביא נועדה לברר האם ה' מסכים ליוזמה זו, וכן כדי שהנביא יגלה לו את המקום המדויק שבו בוחר ה' לשכן את שמו [מלבי"ם]. דוד מתאר את מצבו ואומר כי הוא יושב בְּבֵית אֲרָזִים, כלומר בבית קבע מקורה בעצי ארז [רד"ק] שבנה עבורו חירם [ביאור שטיינזלץ], משכן הראוי למעמדו כמלך [מצודת דוד]. לעומת זאת, אֲרוֹן הָאֱלֹהִים יושב בְּתוֹךְ הַיְרִיעָה, כלומר בתוך אוהל עשוי וילונות [מצודת ציון, מצודת דוד].
הפרשנים מסכימים כי דוד מביע כאן צער ותחושה שאין זה ראוי שהוא יתגורר בארמון מפואר בעוד ארון הברית שוכן באוהל ארעי, ולכן הסברה מחייבת לבנות לו בית קבע. אף שדוד מזכיר בדבריו רק את הארון, כוונתו הכוללת היא גם למזבח ולשאר כלי המשכן שהיו באותה עת באוהל מועד שבגבעון. הוא מציין את הארון בפרט משום שהוא הכלי החשוב והנכבד ביותר, וכן משום שדוד עצמו נטה עבורו את האוהל הנוכחי [רד"ק].
במילים רְאֵה נָא, דוד מבקש מהנביא להתבונן בעין נבואית האם היוזמה טובה לפני ה' [מלבי"ם]. יש המפרשים כי דוד רומז כאן בענווה על השלווה שהעניק לו ה', המאפשרת את הבנייה ללא מפריע, ואף מבקש מהנביא להתבונן במישור הרוחני ולראות כי כוחות הרע נכנעו ונפשו של דוד עלתה למדרגה גבוהה המאפשרת את הקמת המקדש [חומת אנך].
בתגובה לדברים אלו, נתן הנביא מסכים מיד ואומר לדוד לעשות ככל אשר בלבבו [רלב"ג]. עם זאת, הודגש כי הסכמה זו ניתנה מדעתו האישית של נתן ולא מתוך נבואה. נתן ראה שדוד הוא מלך כשר והגון, והניח כי ה' עמו ושהוא אכן המיועד לבנות את בית המקדש העתידי. אירוע זה ממחיש כי הנביא אינו יודע נסתרות על דעת עצמו, אלא רק את מה שנגלה לו בנבואה מפורשת מאת ה' [רד"ק].