הפנייה האלוהית לדוד מדגישה את המסע העצום שעבר מרועה צאן פשוט למנהיג האומה, כרקע לשאלת בניית המקדש. המילה וְעַתָּה באה לומר כי הואיל ובניית בית לה' היא עניין כה גדול ומשמעותי, ה' פותח בהזכרת החסד העצום שכבר עשה עם דוד בעצם בחירתו [מצודת דוד].
הפסוק מתאר את נקודת ההתחלה של דוד: מִן הַנָּוֶה, מילה שהפרשנים מסכימים כי משמעותה היא דיר הרועים, גדרות הצאן או מקום המרעה [רש"י, מצודת ציון, רד"ק, ביאור שטיינזלץ], משם נלקח לִהְיוֹת נָגִיד, כלומר להיות מלך ושליט על ישראל [ביאור שטיינזלץ, צאינה וראינה].
אזכור עברו של דוד ומעמדו הנוכחי משמש את הפרשנים להבנת עיתוי בניית המקדש, תוך הצגת שתי גישות שונות. מצד אחד, יש מי שרואה בפסוק הסבר לכך שטרם הגיע הזמן לבנות את המקדש. מלכותו של דוד עדיין אינה קבועה ומבוססת דיה, שכן הוא אינו בן מלך אלא נלקח מאחרי הצאן, ומעמדו כעת הוא רק נָגִיד, כלומר שליט שעדיין לא קיבל הבטחה למלכות נצחית העוברת מדור לדור [מלבי"ם].
מנגד, מוצגת תפיסה רוחנית עמוקה הרואה בבחירת דוד את התנאי ההכרחי לבניית המקדש דווקא עכשיו. לפי גישה זו, השראת השכינה בעולם החומרי אינה יכולה להתרחש ללא אדם צדיק שיהווה עבורה צינור. קדושת ה' שורה תחילה בנפשו של הצדיק, ורק באמצעותו היא מתפשטת אל המקום הפיזי, אל העיר ירושלים ואל בית המקדש. זו הסיבה שה' לא דרש מהמנהיגים הקודמים לבנות לו בית, שכן טרם נבחר האיש הראוי להשרות שכינה על ידו. רק כעת, משנלקח דוד מן הצאן ונבחר למנהיג, הוכשרה הקרקע לבניית בית עולמים, שכן נמצא האדם שדרכו תוכל השכינה לשרות בעם ישראל [אלשיך].