הקשר הנצחי והבלתי ניתן לניתוק בין ה׳ לעם ישראל משמש כבסיס שעליו נשענת הבקשה לקיום נצחי של שושלת המלוכה. המילה וַתְּכוֹנֵן משמעה הקמת [ביאור שטיינזלץ], אך היא טומנת בחובה גם משמעות של הכנה פעילה וחסד אלוהי. ה׳ לקח עם שלא היה מוכן לכך, ועל ידי רצף של פעולות, כדוגמת דם הפסח, ברית המילה, מתן תורה והנחלת הארץ, הכין וביסס אותם להיות לו לעם [אלשיך]. ההבטחה כי הקשר הזה הוא עַד עוֹלָם מלמדת שה׳ לעולם לא יחליף או ימיר את ישראל באומה אחרת [מצודת דוד].
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שדוד המלך מציג כאן הקבלה ישירה בין הבחירה בישראל לבין הבחירה בבית דוד. לאחר שדוד מציין כי ישראל הם העם הנבחר והסגולה של ה׳ בעולם, הוא משתמש בכך כהקדמה לתפילתו האישית: כשם שה׳ כונן את ישראל להיות לו לעם לנצח, כך הוא מבקש שה׳ יכונן ויקיים את שושלת בית דוד לנצח. יתרה מכך, מתוך מעשיו של ה׳ כלפי עם ישראל ניתן ללמוד על יחסו לבית דוד; אם ה׳ הגדיל חסדו והכין את עם ישראל לייעודו אף על פי שלא היו מוכנים לכך בתחילה, בוודאי שימשיך ויקיים את מלכות דוד שכבר מוכנה וראויה לכך [אלשיך].
חיבור זה בין נצחיות האומה לנצחיות המלוכה אינו נועד רק לטובתם של ישראל או של דוד, אלא משרת תכלית עליונה יותר. דרך קיום ההבטחות הללו והתמדתם של עם ישראל ושל בית דוד לאורך ההיסטוריה, יגדל שמו של ה׳ ותתמיד ידיעת אלוהותו ותהילתו בעולם עדי עד [אברבנאל].