הבטחה אלוהית זו משרטטת חזון של יציבות מוחלטת וביטחון לאומי עבור עם ישראל, ומסמנת מעבר היסטורי מתקופות של נדודים ומלחמות לעידן של התבססות שלווה. הפסוק מאגד בתוכו הבטחות למנוחה פיזית, שגשוג חקלאי ופסגה רוחנית.
ההבטחה הפותחת, וְשַׂמְתִּי מָקוֹם, מתפרשת על ידי רוב הפרשנים כהענקת מקום מנוחה קבוע, בטוח ושלו. עולה השאלה מדוע ה' מבטיח להם מקום, והרי הם כבר יושבים בארץ ישראל? על כך משיבים הפרשנים במספר דרכים. מבחינה היסטורית, מימי משה ועד סוף תקופת השופטים עם ישראל היה נתון בנדודים או במאבקים מתמידים מול אויבים, וכעת מובטחת להם קביעות ללא איום גירוש [מלבי"ם]. מבחינה גשמית, ההבטחה היא שהמקום יהיה מתוקן, מבורך וטוב, בו השמים יתנו טלם והארץ את יבולה [רד"ק]. מעבר לכך, ישנה משמעות רוחנית עמוקה למילה "מקום": היא מרמזת על גילוי מיקומו המדויק של בית המקדש, מקום משכנה של השכינה, שעם בנייתו ניתנים יסודות ויציבות לעולם כולו [רד"ק, אלשיך, אברבנאל]. אגב כך, מבחינת נוסח המקרא, יש המציינים כי בחלק מהכתבי היד מופיעות המילים "לעמי ישראל" ללא האות למ"ד לפני המילה ישראל, בדומה לנוסח המופיע בספר דברי הימים [מנחת שי].
הביטוי וּנְטַעְתִּיו וְשָׁכַן תַּחְתָּיו מדמה את עם ישראל לעץ חזק הנטוע היטב על פלגי מים. המשמעות היא שהעם יהיה מבוסס בארצו, יישאר במקומו ולא יגלה ממנו, ואף לא יצטרך לצאת מגבולותיו כדי להילחם באויבים [מלבי"ם, רד"ק, אברבנאל].
כתוצאה מיציבות זו, מובטח כי העם וְלֹא יִרְגַּז עוֹד. משמעות הפועל יִרְגַּז היא זעזוע, חרדה ותנועה ממקום מנוחה [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. בניגוד לעבר בו היו נעים ונדים שבעי רוגז, כעת הם לא יחרדו עוד, לא יזדעזעו ולא יגלו מארצם בכעס [מלבי"ם, מצודת דוד, צאינה וראינה].
הפסוק ממשיך ומבטיח כי וְלֹא יֹסִיפוּ בְנֵי עַוְלָה לְעַנּוֹתוֹ. בְנֵי עַוְלָה הם האומות הרשעות [ביאור שטיינזלץ, אברבנאל], והמילה לְעַנּוֹתוֹ נגזרת מלשון עינוי וסבל [מצודת ציון]. מעניין לציין כי בפסוק המקביל בספר דברי הימים נכתב "לכלותו" במקום "לענותו". חכמים מסבירים את הכפילות הזו כתהליך היסטורי: בתחילה, עם בניית המקדש, הובטח שהאויב כלל לא יענה אותם. מאוחר יותר, כאשר ישראל חטאו, הם אמנם נענשו וסבלו מעינוי האויבים, אך הובטח להם שהאויב לעולם לא יוכל לכלות ולהשמיד אותם לחלוטין [רד"ק].
לגבי סיום הפסוק, כַּאֲשֶׁר בָּרִאשׁוֹנָה, קיימות שתי גישות מרכזיות. רוב הפרשנים מסבירים כי הכוונה היא לתקופת השעבודים שקדמה להקמת השופטים [מצודת דוד, רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. לעומת זאת, יש הסבורים כי המונח מתייחס לכלל ההיסטוריה של עם ישראל עד לאותו רגע ממש, תוך הדגשה שמעתה, עם התבססות המלוכה, תסתיים תקופת העינויים הארוכה [אברבנאל].