תארו לעצמכם שניצחתם בתחרות גדולה וזכיתם בפרס ענק, אבל החלטתם לקחת רק חלק קטן מאוד ממנו. למה שמישהו יעשה דבר כזה? זה בדיוק מה שקרה לדוד המלך. אחרי ניצחון גדול במלחמה, דוד לוקח בשבי, כלומר וַיִּלְכֹּד, כמות עצומה של לוחמים, סוסים ומרכבות של האויב. מסופר שהוא תפס וְשִׁבְעַת אֲלָפִים פָּרָשִׁים. במקום אחר בתנ"ך מופיע מספר קטן יותר של פרשים, והסיבה לכך פשוטה מאוד: שם ספרו רק את המפקדים החשובים, ואילו כאן ספרו את כל הרוכבים יחד.
במקום להשתמש בכל השלל האדיר הזה כדי להגדיל את הצבא שלו, דוד עושה פעולה מפתיעה. הוא מחליט לנטרל את הכוח הצבאי של האויב, פעולה שנקראת וַיְעַקֵּר. הוא הורס את מרכבות העץ והברזל ודואג שהסוסים לא יוכלו לרוץ יותר למלחמה. למה דוד מוותר על כוח צבאי כל כך גדול? קודם כל, כדי שהאויב לא יוכל לתקוף שוב. אבל הסיבה החשובה ביותר היא שדוד מציית לה׳. התורה אוסרת על מלך ישראל לאסוף יותר מדי סוסים ומרכבות, כדי שיזכור לסמוך על ה׳ ולא רק על הצבא שלו. לכן, מתוך כל המרכבות הרבות, דוד משאיר לעצמו, כלומר וַיּוֹתֵר, רק כמות קטנה של מֵאָה רָכֶב, בדיוק מה שהוא צריך עבור המלך, ולא אפילו מרכבה אחת יותר.