ניצחונו הצבאי של דוד מלווה בלקיחת שלל עצום של מרכבות וסוסים. עם זאת, במקום למנף את הכוח הצבאי האדיר שנפל בחלקו, דוד בוחר לנטרל אותו, מתוך שילוב של שיקולים אסטרטגיים וציות קפדני לחוקי התורה.
כאשר דוד לוקח בשבי, כלומר וַיִּלְכֹּד, כמות אדירה של לוחמים וסוסים, עולה פער מספרי בין התיאור כאן לבין התיאור המקביל בספר שמואל. בעוד שכאן מוזכרים וְשִׁבְעַת אֲלָפִים פָּרָשִׁים, בספר שמואל נמנו אלף ושבע מאות בלבד. הפרשנים מציעים שתי דרכים מרכזיות ליישב זאת: הגישה הראשונה מסבירה כי ספר שמואל מנה רק את השרים, המפקדים והחשובים שבמחנה, ואילו כאן נמנו כלל הפרשים [רד"ק, מצודת דוד]. לגישה זו מוסיף [מלבי"ם] חישוב ולפיו כל מפקד היה ממונה על עשרה פרשים, כך ששבע מאות המפקדים עמדו בראש שבעת אלפים רוכבים. לעומת זאת, הגישה השנייה מציעה חלוקה כרונולוגית: דוד לקח תחילה אלף ושבע מאות פרשים, ורק מאוחר יותר, כשהגיע לערי האויב, שבה את שאר הכוח שהשלים את המספר לשבעת אלפים [רלב"ג].
הפעולה המרכזית שנוקט דוד היא וַיְעַקֵּר – השחתה ונטרול של הכוח הצבאי. פעולה זו נעשתה על ידי כריתת גידי רגלי הסוסים, שהן העיקר של הבהמה, כדי למנוע מהם לרוץ, או לחלופין על ידי השמדה פיזית של מרכבות העץ והברזל [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. מבחינה צבאית, מטרתו של דוד הייתה לדכא את הכוח ההתקפי של האויב כדי למשול בו מבלי לכבוש את ארצו לחלוטין [ביאור שטיינזלץ]. אולם, המניע המרכזי למעשה זה, שעליו מסכימים רוב הפרשנים, הוא ציות מוחלט לציווי התורה האוסר על המלך להרבות סוסים.
מתוך מאות רבות של רכבים, דוד משאיר, כלומר וַיּוֹתֵר, כמות מצומצמת של מֵאָה רָכֶב. הסיבה לכך היא שהתורה מתירה למלך להחזיק סוסים במידה הנדרשת לצרכיו הבסיסיים ולמרכבתו האישית בלבד, ודוד הקפיד שלא לחרוג ממכסה זו [רש"י, רד"ק, חומת אנך].