התחדשותה של ארץ ישראל ושיבתה משממה לחיים מהוות סמל בולט לגאולה, העומד בניגוד גמור למפלתם של אויבי ישראל. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא כי הפסוק מתאר את ארץ ישראל, ובפרט את ציון וירושלים, אשר היו חרבות ושוממות בתקופת הגלות, ועתידות לשמוח ולפרוח עם קיבוץ הגלויות [רש"י, מצודת דוד, רד"ק, שד"ל, אבן עזרא, אברבנאל]. תחייה זו מהווה הוכחה ניצחת לכך שירושלים אינה עיר נידחת שנגזר עליה חורבן נצחי, אלא עיר שעתידה להתעלות ביופי ובהדר [חומת אנך]. הניגוד מודגש במיוחד מול ארץ אדום: בעוד שאדום תהפוך לשממה, אזור הנגב של יהודה יפרח [שטיינזלץ].
הפסוק מפרט סוגים שונים של חורבן שממנו תשתקם הארץ. מִדְבָּר הוא אזור שאינו ראוי לזריעה מצד טבעו, או מקום שמתאים למרעה רק בימות הגשמים אך חסר מים לחקלאות בקיץ [מלבי"ם, שטיינזלץ]. לעומתו, וְצִיָּה היא אזור חרב לחלוטין ושומם לאורך כל השנה בשל חום השמש היוקד המייבש את האדמה [מלבי"ם, מצודת ציון, שטיינזלץ]. העֲרָבָה מתוארת כאזור שומם ובלתי מיושב [מצודת ציון, שטיינזלץ], אך יש המדייקים כי בניגוד למדבר, הערבה היא מקום שראוי לגידולים מצד עצמו, אלא שנשחת והפך שומם בגלל קוצים, דרדרים וצמחי פרא שגדלו בו [מלבי"ם].
סביב המילה יְשֻׂשׂוּם קיימת מחלוקת פרשנית ולשונית. רוב הפרשנים מסבירים כי האות מ"ם בסוף המילה באה במקום האות נו"ן, כך שהמשמעות היא פשוט "ישישו" בלשון רבים [מצודת ציון, רד"ק, שד"ל, אבן עזרא]. מנגד, יש המפרשים כי המ"ם מציינת "עליהם" או "בהם", כלומר שירושלים תשמח על מפלתם של אדום, או שהמדברות ישמחו כאשר חיות הטרף יעזבו אותם ויעברו לשכון בארץ אדום החרבה [רש"י, רד"ק]. פירוש זה זוכה לביקורת מצד מי שטוען כי השמחה אינה נובעת משמחה לאיד על מפלת אדום, אלא אך ורק על חזרתם של ישראל לראות בטובה [שד"ל].
הפרשנים מצביעים על הבדל מהותי בין סוגי השמחה המוזכרים בפסוק: בעוד שששון (יְשֻׂשׂוּם) מתייחס לפעולות וסימנים חיצוניים של שמחה, כמו נגינה בתוף וכינור וריקודים, הרי שגיל (וְתָגֵל) מבטא שמחה פנימית, עמוקה ופתאומית בלב על בשורה טובה [מלבי"ם].
תהליך התחייה מגיע לשיאו במילים וְתִפְרַח כַּחֲבַצָּלֶת. הארץ השוממת תעלה פרחים נאים ותיתן ריח טוב, כאשר החבצלת מזוהה עם ורד [מצודת ציון, רד"ק] או נרקיס [שד"ל]. פריחה זו אינה רק חקלאית, שבה אפילו אילנות סרק עתידים לתת פירות, אלא היא מסמלת שילוב של שלמות גשמית – בניין הארץ בפאר והדר – יחד עם שלמות רוחנית עליונה, שבה בני ישראל יזכו לראות את כבוד ה' [חומת אנך, אברבנאל].