חזון הגאולה העתידית מצטייר כאירוע שלם ומוחלט, שבו מתחולל מהפך רגשי ורוחני עמוק בחיי האומה. בניגוד לגאולות קודמות שניכרו בהן קשיים, שיבת ציון זו מתאפיינת בשמחה נצחית ובסילוק סופי ומוחלט של כל צער.
כאשר וּפְדוּיֵי ה' יְשֻׁבוּן אל ארצם, הם ייגאלו ישירות על ידי ה' ובמידת הרחמים [חומת אנך], בדומה ליציאת מצרים, ולא על ידי בשר ודם כפי שהיה בשיבת ציון מבבל תחת רשותו של כורש [אברבנאל]. עם חזרתם, וּבָאוּ צִיּוֹן בְּרִנָּה, כאשר וְשִׂמְחַת עוֹלָם עַל רֹאשָׁם. הפרשנים נחלקו במשמעותה של אותה שמחה. יש הסבורים כי מדובר בשמחה עתיקה המלווה את העם עוד מימי קדם, מאז יציאת מצרים, עת הלך ה' לפניהם [רש"י, מצודת דוד]. עם זאת, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמדובר בשמחה נצחית ותמידית, שלא תופרע לעולם על ידי גלות או יגון נוספים, בשונה מימי הבית השני [מלבי"ם, אבן עזרא].
הביטוי עַל רֹאשָׁם מתפרש במספר אופנים: כמשל להליכה בקומה זקופה ובגאווה [רד"ק], כביטוי לכך שכוח הנשמה שוכן בראש האדם [אבן עזרא], כמעין חופה או מסך רוחני הסוכך עליהם מלמעלה [אבן עזרא], ואף כרמז לשכינה עצמה שתשרה על ראשם של הנגאלים [חומת אנך].
בהמשך נאמר כי שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יַשִּׂיגוּ. הפועל יַשִּׂיגוּ מבטא התקרבות ודבקות [מצודת ציון], אך קיימת מחלוקת באשר למי משיג את מי. דעה אחת גורסת כי העם הוא שירדוף אחר השמחה וישיג אותה מתוך כוונה מלאה והכנה מוקדמת [אבן עזרא, מלבי"ם]. מנגד, פרשנים אחרים מציגים תמונה ציורית שבה הרגשות מואנשים – הששון והשמחה הם אלו שירדפו אחרי הנגאלים עד שישיגו אותם [מצודת דוד, אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ]. המלבי"ם עומד על ההבדל הדק שבין המושגים, ומסביר כי שָׂשׂוֹן מתייחס לביטויים החיצוניים של השמחה, כגון נגינה וריקוד, ואילו שִׂמְחָה היא התחושה הפנימית העמוקה שבלב.
כתוצאה מהופעתה העוצמתית של השמחה, וְנָסוּ יָגוֹן וַאֲנָחָה. היָגוֹן, שהוא הצער והתוגה [מצודת ציון], יחד עם האֲנָחָה, יברחו וייעלמו. בניגוד לימי תחילת בית שני, אז היגון עזב לאט ובהדרגה ורק לאחר מכן הופיעה השמחה, בגאולה השלמה השמחה תופיע בבת אחת. המצבים הרגשיים מתוארים כדמויות ממשיות הנאבקות זו בזו [ביאור שטיינזלץ]; הששון החיצוני יבריח את האנחה החיצונית, והשמחה הפנימית תניס את היגון שבלב, כך שהצער יידחק ויימלט לחלוטין מפני האושר שרודף אותו [מלבי"ם].