עת הישועה העתידית תביא עמה מהפך דרמטי במצבם של ישראל, שיהפוך מרע לטוב. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא כי הפסוק אינו מתאר בהכרח ריפוי של מומים פיזיים, אלא משתמש בנכות כמשל למצב העם בתקופת הגלות [רד"ק, שד"ל].
המושגים עֵינֵי עִוְרִים וצירוף המילים וְאָזְנֵי חֵרְשִׁים מסמלים את בני ישראל, אשר עד לאותו זמן היו אטומים מבחינה רוחנית: הם היו עיוורים ליראת ה', ולא היטו אוזן לדברי הנביאים [רש"י]. אטימות זו נבעה משליטת היצר הרע, אשר סיוור את עיניהם מלעסוק בתורה ובמצוות, ומיקד את תשומת ליבם בתאוות העולם הזה [חומת אנך]. מנגד, ישנה דעה המפרשת את העיוורון והחירשות כתגובה נפשית ופסיכולוגית לגלות: בני ישראל התרגלו למצבם השפל, ועשו את עצמם כעיוורים וכחירשים כדי לא לראות את עלבונם ולא לשמוע את חרפתם מבין האומות [מצודת דוד].
אָז, כאשר תבוא הישועה [שטיינזלץ], יוסר מסווה העיוורון הרוחני. בני העם יזכו לאור החיים ולהכרה באמיתות, יתחילו להתבונן בנפלאות פועלו של ה', ויקשיבו באוזניהם למסורת ולדברי הנביאים [מלבי"ם]. התעוררות זו תתרחש, בין היתר, מעצם ההתבוננות בפלאי הגאולה עצמם, שיפעלו בעוצמה רבה על הרואים והשומעים [אבן עזרא], וה' ייתן בקרבם רוח נכונה ליראה אותו [רש"י].
ברמה הלשונית, המילה תִּפָּקַחְנָה משמעותה שעיניהם פשוט ייפתחו [מצודת ציון]. עם זאת, יש המדייקים כי קיים הבדל מהותי בין הפועל "פקח" לפועל "פתח": פקיחה משמעותה הסרת מכסה או מסווה מעל דבר שקיים ומתפקד במקורו. הבחירה במילה זו מדגישה שוב כי העם לא סבל מעיוורון מוחלט ובלתי הפיך, אלא מראייה שהייתה מכוסה, מוסתרת ורדומה עד לאותו רגע של גאולה [מלבי"ם].