ה' מעניק את ארץ אדום החרבה כנחלה מוחלטת עבור חיות הבר והעופות. העברת הבעלות לידי החיות אינה מתוארת כאירוע מקרי של עזובה, אלא כפעולה אקטיבית, מדויקת ומכוונת של ה'.
המילים וְהוּא הִפִּיל לָהֶן גּוֹרָל מתייחסות לה', אשר נתן לחיות ולעופות את חלקם בארץ, כאילו הופל עבורם גורל מחושב [רש"י, שד"ל]. הפרשנים מסכימים כי התיאור של חלוקת הארץ הוא מליצה פיוטית ומשל לאדם המחלק נחלות לבני אדם [רד"ק, מצודת דוד].
קיימת הבחנה בין השלבים השונים של חלוקת הנחלה לחיות: הגּוֹרָל מבטא את עצם הקצאת השטח הכללי לכל מין, ואילו המילים וְיָדוֹ חִלְּקַתָּה לָהֶם בַּקָּו מתארות חלוקה פרטית ומדויקת יותר של הגבולות [מלבי"ם]. המילה בַּקָּו מתפרשת כחבל או כלי מידה שבאמצעותו תוחמים את השטח [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ], והיא מבטאת חלוקה מוחלטת וצודקת, בבחינת "קו אמת" [אבן עזרא].
הבטחת השליטה של החיות בארץ היא נצחית, אך מתחלקת לשני היבטים משלימים: עַד עוֹלָם יִירָשׁוּהָ מצביע על עצם הבעלות והירושה, שהיא רציפה ואין לה הפסק. לעומת זאת, לְדוֹר וָדוֹר יִשְׁכְּנוּ בָהּ מתייחס לנוכחות הפיזית במקום. ההדגשה כאן היא שהחיות לא רק יחזיקו בנחלה באופן תיאורטי או מרחוק, אלא ממש יחיו וישכנו בה בפועל לתמיד, כאשר כל דור שחולף מוריש את מקום מגוריו לדור הבא אחריו [מלבי"ם].