חזון החורבן מציג תמונה של כליה מוחלטת ונצחית, המאופיינת באש שאינה כבה ובשממה חסרת קץ. ארץ אדום נידונה להפוך לעיי חורבות לעד, בדומה למהפכת סדום ועמורה שעשנן ממשיך לעלות [רד"ק, אברבנאל]. חורבן זה מגיע כעונש מאת ה' על כך שאותה עיר מרכזית הטעתה את העולם באמונותיה הכוזבות, ולכן נגזר עליה להישאר שוממה לחלוטין ולשמש משכן לעופות טמאים [אברבנאל].
האש הבוערת בארץ זו שונה במהותה מאש רגילה. בעוד שאש המיועדת לבישול מכובה בדרך כלל בלילה, ואש המיועדת להארה מכובה ביום, אש זו לַיְלָה וְיוֹמָם לֹא תִכְבֶּה. תכליתה היחידה של הבעירה היא כדי שלְעוֹלָם יַעֲלֶה עֲשָׁנָהּ, כלומר עשן השריפה ייתמר ממנה ללא הפסקה [מלבי"ם, מצודת דוד].
השממה תימשך מִדּוֹר לָדוֹר, מאותו דור של החורבן ועד לסוף כל הדורות [רש"י, מצודת דוד]. השימוש בביטוי זה מדגיש כי לעולם לא יקום דור חדש שייזום את בניינה מחדש של העיר [מלבי"ם]. רובד נוסף קושר ביטוי זה למלחמת ה' בעמלק לאורך ההיסטוריה, כהמשך ישיר לקללת משה רבנו על עמלק, העוברת מדורו של משה, לדורו של שאול המלך, משם לדורו של מרדכי, ועד לימות המשיח [רש"י].
החורבן יהיה כה מוחלט עד כי לְנֵצַח נְצָחִים אֵין עֹבֵר בָּהּ. משמעות הדבר היא זמנים שאין להם קץ [אבן עזרא], שבהם המקום יהיה כה שומם עד שאפילו עוברי אורח מזדמנים לא יחלפו בו. משום שאיש לא יעבור שם לעולם, ממילא לא יעלה על לב איש הרעיון לבנות את המקום מחדש [מלבי"ם, מצודת דוד].
הפרשנים מצביעים על דיוק לשוני בשימוש במושגי הזמן השונים בפסוק. המילה לְעוֹלָם מתייחסת לרצף זמן מתמשך ובלתי פוסק של עליית העשן. לעומת זאת, הביטוי מִדּוֹר לָדוֹר מתייחס לזמן מחולק, שכן בניית עיר תלויה בהתעוררות של דור מסוים, והפסוק שולל זאת. הביטוי לְנֵצַח נְצָחִים מתייחס למקרה אקראי על פני ציר הזמן, ומדגיש שאפילו אירוע מקרי של אדם בודד החולף במקום לא יתרחש לעולם [מלבי"ם]. מנגד, ישנה גישה הסבורה כי אין להבין את הביטוי לְנֵצַח נְצָחִים במשמעותו המילולית המדויקת, אלא כהגזמה פיוטית שנועדה להעצים את תיאור החורבן [שד"ל].