נקמת ה' באויבי ישראל מתוארת באמצעות דימוי ציורי ועז של חרב אלוהית הפועלת בשני ממדים, בשמים ובארץ. המהפכה והגזירות מתחילות בעולמות העליונים, ורק לאחר מכן יורדות להתממש בעולם התחתון [שד"ל, רד"ק, אבן עזרא].
המילה רִוְּתָה מתארת שביעה ושתייה לרוויה [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. הפועל כאן עומד בפני עצמו, כלומר החרב מרווה ומשביעה את עצמה [רד"ק, שד"ל]. החרב מדומה לטורף השותה את דם חלליו [מלבי"ם, רד"ק], כאשר תחילה רִוְּתָה בַשָּׁמַיִם חַרְבִּי. הפרשנים מסבירים כי החרב מכה תחילה בשמים את שרי האומות של מעלה, שכן קיים כלל רוחני לפיו אומה אינה נענשת בארץ עד ששר החסות שלה נפגע בשמים [רש"י, מצודת דוד]. פגיעה שמימית זו נעשית בדרך של נקמה טהורה וללא משפט [מלבי"ם].
לאחר שהחרב באה על סיפוקה בשמים, הִנֵּה עַל אֱדוֹם תֵּרֵד. החרב יורדת מן השמים אל הארץ כדי לעשות שפטים באדום, היא עמלק, כעונש על הרעה שעשו לישראל [רש"י, רד"ק]. בניגוד לנקמה בשמים, הפגיעה באדום בארץ נעשית באופן מחושב לְמִשְׁפָּט [מלבי"ם].
בהמשך, הפסוק מכנה את האומה הנידונה עַם חֶרְמִי. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהכוונה לאומה שה' גזר עליה חרם, הרס ושממה, והקדיש אותה להשמדה מתוך איבה. גישות נוספות מציעות כי הכוונה היא לעם המלחמה של ה', מלשון שעת חירום [רש"י], או לעם שיילכד ברשת של ה', מלשון חרם של ציידים [מצודת דוד, מצודת ציון]. לעומת זאת, יש המזהים בפסוק חלוקה מדויקת יותר: בעוד ש"אדום" מתייחס לאומה עובדת האלילים כולה, עַם חֶרְמִי מכוון ספציפית לעיר בצרה, מרכז האמונה של אדום, שעמה מנהל ה' מאבק אמוני [מלבי"ם].