עת מיועדת של צדק אלוהי עתידה לבוא, שבה ה' פועל במקביל כדי לנקום את כבודו ולתבוע את עלבון עמו וארצו. הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא כי מדובר בנבואה לעתיד לבוא, אם כי יש הסבורים שהיא כבר התקיימה בימי נבוכדנצר, מיד לאחר גלות ציון [אבן עזרא]. מועד התרחשות הנקמה עשוי להיות תלוי במעשי העם: אם יזכו, יחיש ה' את הגאולה במהירות בבחינת יוֹם נָקָם, אך אם לא יזכו, היא תבוא בעתה ובזמנה הקבוע, בבחינת שְׁנַת שִׁלּוּמִים, כאשר יושלם הריב ויגיע המועד שנקבע מראש [חומת אנך].
הנקמה האלוהית נובעת משני מניעים שונים. המניע הראשון, יוֹם נָקָם לַה', מתפרש כנקמה על כבודו של ה' באלו שכופרים בו ועובדים אלילים [מלבי"ם], או לחלופין, כיום שבו ה' נוקם את נקמת עמו [מצודת דוד].
המניע השני הוא שְׁנַת שִׁלּוּמִים, מילה הנגזרת מלשון תשלומין [מצודת ציון], ומבטאת מידה כנגד מידה שבה גמולם של הרשעים ישוב בראשם [אבן עזרא]. תשלום זה נועד לְרִיב צִיּוֹן, שכן ציון מתוארת כמי שצועקת לפני ה' ודורשת משפט נגד המרעים לה שהחריבוה, וה' יוצא לריב את ריבה ולשפוט את אויביה [רש"י, רד"ק, מצודת דוד]. באשר לזהות האויבים שעליהם תבוא הנקמה, קיימת מחלוקת: יש הסבורים כי הנקמה והתשלום מכוונים כלפי אדום [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ, אבן עזרא], בעוד אחרים מפרשים כי מדובר בתשלום גמול לבבליים [מצודת דוד].