קריסה מוחלטת של מערכות השלטון וההנהגה ניבטת מבעד למילים אלו, במציאות שבה המעמדות הגבוהים מאבדים כל משמעות וכוח פוליטי.
המילה חֹרֶיהָ מתייחסת לאצילי המדינה, החופשיים, החשובים ואנשי זרע המלוכה [שטיינזלץ, מלבי"ם, מצודת ציון]. יש המדמים את גדולתם של חורים אלו ללובן העין [אבן עזרא]. הפרשנים מציעים מספר זוויות להבנת הצירוף וְאֵין שָׁם מְלוּכָה יִקְרָאוּ. הגישה המרכזית גורסת כי אף על פי שהאצילים שורדים, איש מהם כבר אינו מעז לקרוא לעצמו בשם שררה או להכריז על עצמו כמלך [רש"י, מצודת דוד], ואין ביכולתם לאסוף את העם בשם המלכות [שטיינזלץ]. מנגד, יש המסבירים כי האצילים עדיין אדוקים בכבוד השלטון ומהללים את המלוכה, אך קריאתם היא לריק משום שהממלכה למעשה כבר אינה קיימת [שד"ל]. זווית נוספת מציעה שהאצילים שניסו בעבר להתייהר ולקרוא לעצמם מלכים, יהפכו כעת לאין [רד"ק]. מבחינה דקדוקית, יש הסבורים כי האות וי"ו במילה וְאֵין היא תוספת שאינה משנה את המשמעות [רד"ק], ויש המפרשים שיש לקרוא את המילה מְלוּכָה כאילו נכתבה עם האות למ"ד בתחילתה, כלומר שהם יקראו "למלוכה" [אבן עזרא].
סופו של הפסוק, וְכָל שָׂרֶיהָ יִהְיוּ אָפֶס, מצביע על היעלמותה המוחלטת של הנהגת המדינה. בהקשר זה, קיים הבדל מהותי בין האצילים לשרים: בעוד שהאצילים שואבים את מעמדם ממשפחתם ומייחוסם ולכן הם שומרים על חשיבותם העצמית גם ללא שלטון, הרי שתוארם של השרים תלוי לחלוטין בקיומו של עם לשלוט עליו. לכן, כאשר העם איננו, השרים מאבדים את עצם מהותם [מלבי"ם]. משמעות המילה אָפֶס היא כליה, העדר מוחלט וחוסר קיום [רש"י, מצודת ציון, אבן עזרא]. עם זאת, מודגש כי אין הכוונה בהכרח להשמדה פיזית של השרים, אלא לכך שהם ייחשבו כאין, יאבדו את כבודם ולא יוכלו עוד להתנשא ולמשול על העם [שד"ל, מצודת דוד].