זעם אלוהי מקיף ומוחלט מופנה כלפי אומות העולם ומערכות הצבא שלהן, ומביא עליהן גזירת כליה ואובדן. באשר לתזמון התרחשותם של אירועים אלו, הפרשנים מסכימים כי מדובר בנבואה לעתיד לבוא [אבן עזרא, מצודת דוד]. עם זאת, ישנה דעה חולקת של רבי משה הכהן, הסבור כי מדובר באירוע היסטורי שכבר אירע בעבר, בעת שאדום חרבה בימי אשור [אבן עזרא].
הסיבה לאותו כעס אלוהי נובעת, לפי [אברבנאל], משני מניעים אפשריים: השחתת אמונתם של הגויים בעבודה זרה, או העובדה שהחריבו את ישראל והרבו בהם חללים ושבויים. אף על פי שהאיום מופנה כלפי כלל האומות, [שד"ל] מציין כי למעשה הזעם מיועד לאומה ספציפית – אדום, והנביא משתמש בדרך של הפלגה פיוטית כשהוא פותח באיום רחב על כלל הגויים לפני שהוא מפרש במי מדובר.
הפסוק מבחין בין שני סוגי כעס: קֶצֶף וחֵמָה. בעוד שיש מי שמפרש את שתי המילים פשוט ככעס [ביאור שטיינזלץ], הרי ש[מלבי"ם] מציג הבחנה דקה ביניהן. לדבריו, קֶצֶף הוא כעס חיצוני וגלוי, ואילו חֵמָה היא זעם פנימי ועמוק המלווה בנטירת טינה. הבחנה זו משתקפת גם במושא הכעס: הקֶצֶף החיצוני מופנה עַל כָּל הַגּוֹיִם שגזרו ושילחו את כוחותיהם להחריב את ירושלים, אך החֵמָה הפנימית והקשה יותר מופנית עַל כָּל צְבָאָם – החיילים והגדודיים שביצעו את החורבן בפועל [מלבי"ם].
המילה צְבָאָם מתייחסת לצבא המלחמה [אבן עזרא]. [שד"ל] מדגיש את השימוש בלשון יחיד במילה זו, המלמד כי כל הגויים יתאספו ויתאחדו לכדי צבא אחד גדול. מנגד, [רד"ק] מפרש כי הצבאות הללו יילחמו גוי בגוי, וכך ייווצר בהם הרג הדדי.
כתוצאה מהכעס, ה׳ הֶחֱרִימָם. משמעות פעולה זו היא אובדן, כריתה ומוות [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ], בבחינת גזירת חרם מוחלטת שאין ממנה פדיון והצלה [מלבי"ם, שד"ל]. אף על פי שהפעלים מתוארים בלשון עבר, הדבר נועד להמחיש כי הגזירה כבר נחתמה באופן סופי, וכאילו כבר יצאה אל הפועל [מצודת דוד], ולכן ה׳ נְתָנָם לַטָּבַח – מסר אותם להרג [ביאור שטיינזלץ, שד"ל].