הנבואה מציירת תמונה אפוקליפטית של חורבן מוחלט, שבה יסודות הטבע עצמם הופכים לכלי משחית. מקורות המים מחיים והאדמה היציבה משנים את טבעם והופכים לחומרי בערה המכלים את הכל באש תופת.
הפרשנים נחלקו לגבי זהותה של האומה שארצה תחרב בצורה כה קשה. יש המזהים את הארץ עם ארץ הבבלים [רש"י ומצודת דוד]. לעומתם, יש המשייכים את החורבן לאדום [חומת אנך], ויש המזהים את המקום באופן ספציפי עם העיר רומי ונהרותיה [אברבנאל].
באשר לאופי החורבן, קיימות שתי גישות מרכזיות. הגישה האחת רואה בתיאור זה משל לחורבן מוחלט [רד"ק], שבו מי הנחלים יהיו בלתי ראויים לשתייה, כאילו הפכו לזפת [אבן עזרא]. מנגד, הגישה השנייה מפרשת את הדברים כפשוטם, כמעשה פלא על טבעי שבו ה' יילחם באויבים מן השמים, והארץ תישרף כליל בדומה למהפכת סדום ועמורה [אבן עזרא, רד"ק ואברבנאל].
כדי להמחיש את עוצמת הבערה, הפסוק משתמש בחומרים דליקים במיוחד. המילה לְזֶפֶת מתארת את שרף האילן שניצת בקלות [מצודת ציון]. המפרשים מבחינים בין שני סוגים של זפת בפסוק: זפת נוזלית שצפה על פני המים, שאליה יהפכו הנחלים, וזפת הרים מוצקה וקשה, שאליה תהפוך הארץ עצמה [מלבי"ם]. אגב כך, מצוין כי המילה זפת היא בלשון נקבה, כפי שמוכח מהתואר "בוערה" הצמוד לה [אבן עזרא].
בנוסף, עפר הארץ העליון יהפוך לְגָפְרִית. חומר זה מתפורר לעפר ומתלקח כהרף עין עם כל מגע של אש. השילוב של העפר ההופך לגפרית הניצתת במהירות, יחד עם הנחלים והאדמה הפנימית ההופכים לזפת, מבטיח כי הארץ כולה תבער באש כליל [מלבי"ם].