משפט הדין על אדום מוצג בעזרת דימוי ציורי ועז של סעודת זבח ושחיטה המונית. נקמתו של ה' באומות מתוארת כחרב המבצעת את גזרתו, ומביאה לאובדן והרס עצום.
חֶרֶב לַה' אינה חרב פיזית, אלא משל לגזרה אלוהית [אבן עזרא], הבאה לידי ביטוי במלחמות שבהן הגויים הורגים אלה את אלה על פי רצונו וציוויו של ה' [רד"ק]. חרב זו מָלְאָה דָם, כדימוי לריבוי ההרוגים העצום [רד"ק, מצודת דוד]. החרב הֻדַּשְׁנָה מֵחֵלֶב, כלומר שבעה, השמינה ונעשתה דשנה מרוב חלבם ושומנם של ההרוגים [מצודת ציון, רד"ק, שד"ל, שטיינזלץ].
הפסוק מפרט כי החרב רוותה מִדַּם כָּרִים וְעַתּוּדִים מֵחֵלֶב כִּלְיוֹת אֵילִים. כמשמעם, כָּרִים הם כבשים שמנים, עַתּוּדִים הם זכרי העיזים הגדולים, ואֵילִים הם זכרי הכבשים הבוגרים, כאשר הכִּלְיוֹת הן המקום בגוף שבו מתרכז החלב והשומן [מצודת ציון, שטיינזלץ]. עם זאת, רוב הפרשנים מסכימים כי בהמות אלו משמשות כמשל לגדולים ולמנהיגים – שרי אדום, מלכי הגויים, הפחות, הסגנים והגיבורים [רש"י, רד"ק, אבן עזרא, מלבי"ם, שטיינזלץ]. יש המוסיפים כי אזכור הכִּלְיוֹת מרמז ל"כליות היועצות לרע", שאותן ה' מכרית כדי לבטל דעות שגויות ולהשיב את האמונה [מלבי"ם].
הפסוק מסכם ומכריז כִּי זֶבַח לַה' בְּבָצְרָה וְטֶבַח גָּדוֹל בְּאֶרֶץ אֱדוֹם. קיימת הבחנה בין המושגים: זֶבַח אינו רק קורבן, אלא סעודה חגיגית המלווה בשמחה ובהכנה לקרואים, בעוד טֶבַח מציין שחיטה, הריגה ונקמה [שד"ל, מלבי"ם]. הטֶבַח בארץ אדום נועד לנקום על חורבן המקדש, ואילו הזֶבַח בבצרה מסמל סעודה רוחנית שבה יבוטלו הדעות הפסולות ותוצג אמונת האמת [מלבי"ם].
לגבי זהותה של בְּבָצְרָה, הדעה המרכזית היא שמדובר בעיר חשובה או מדינה בארץ אדום [שטיינזלץ, אבן עזרא], ויש הדוחים מכל וכל את הדעה שמדובר בעיר קונסטנטינופול, שכן היא נוסדה מאוחר הרבה יותר [אבן עזרא]. גישה אחרת גורסת כי בצרה היא במקורה עיר מארץ מואב, אך מאחר שהעמידה מלך לאדום בעבר, היא נענשת ולוקה יחד עמה [רש"י, מצודת דוד]. פירוש נוסף מציע שהמילה נגזרת מהשורש "מבצר", ורומזת לכל עיר גדולה ומבוצרת שתחרב [מצודת דוד].