חורבנה המוחלט של הארץ מתבטא בהתרוקנותה המלאה מבני אדם ובהפיכתה למשכן קבע של חיות בר ושממה. במקום ערי יישוב שוקקות, הארץ חוזרת למצב של חוסר סדר מוחלט, והטבע הפראי משתלט עליה.
הפסוק פותח בתיאור בעלי החיים שיתפסו את מקומם של בני האדם: וִירֵשׁוּהָ קָאַת וְקִפּוֹד וְיַנְשׁוֹף וְעֹרֵב יִשְׁכְּנוּ בָהּ. חיות אלו, הידועות כשוכנות חורבות ומקומות הריקים מאדם [מצודת ציון, שטיינזלץ], ידורו בארץ דרך קבע, ממש כשם שאדם נאחז בנחלת ירושתו [מצודת דוד, רד"ק]. הקָאַת מזוהה כעוף מדברי המצוי גם בערי חוף, והיַנְשׁוֹף הוא עוף הפעיל וצועק בשעות הלילה, ומכאן נגזר שמו מהמילה נשף שמשמעותה לילה [רד"ק]. לגבי הקִפּוֹד, הדעות חלוקות. יש המפרשים כי זהו עוף הפורח בלילה [רש"י], בעוד אחרים מזהים אותו עם בעלי חיים ממשפחת הזוחלים או המכרסמים כדוגמת צב או קיפוד [רד"ק], ושמו מבטא עניין של כריתה וסוף [אבן עזרא].
ישנה הבחנה מעניינת בין אופי השהות של בעלי החיים השונים בארץ החרבה. הקָאַת והקִפּוֹד, שהם שוכני מדבר מובהקים, וִירֵשׁוּהָ ויהפכו אותה לנחלתם הקבועה. לעומתם, היַנְשׁוֹף והעֹרֵב, המצויים לעיתים גם באזורי יישוב, רק יִשְׁכְּנוּ בָהּ באופן ארעי וללא קביעות [מלבי"ם].
חלקו השני של הפסוק, וְנָטָה עָלֶיהָ קַו תֹהוּ וְאַבְנֵי בֹהוּ, משתמש בדימוי ציורי מעולם הבנייה כדי לתאר את ממדי ההרס. הקַו הוא חבל המדידה של הבנאי, והאֲבָנִים הן משקולות העופרת המשמשות ליישור המבנה. רוב הפרשנים מסכימים כי ה' משתמש בכלי הבנייה הללו לא כדי לבנות, אלא בדיוק להפך, כדי למדוד ולתכנן את חורבנה ושממונה המוחלט של הארץ. משקולות אלו הן למעשה משקולות של דין וחורבן [רש"י, רד"ק, שד"ל, אבן עזרא, מצודות].
המושגים תֹהוּ ובֹהוּ מציינים שממה וריקות [מצודת ציון, אבן עזרא], אך ניתן לראות בהם חלוקה מדויקת יותר של ההרס. התֹהוּ מבטא את אובדן הסדר, היופי והצורה החיצונית של המבנה, הנמדדים באמצעות הקַו. לעומתו, הבֹהוּ מתאר את קריסת החוזק הפנימי והמבני, המיוצג על ידי אבני הבניין [מלבי"ם]. גישה ייחודית נוספת מציעה כי בעלי החיים עצמם, שיירשו את הארץ, הם כביכול הבנאים המייסדים את המדינה החדשה, כאשר מידות הבניין שלהם ואבני היסוד שלהם עשויות כולן מחורבן וריקנות [מלבי"ם].