חורבן העיר מתואר דרך תמונה עזה ומצמררת של שממה מוחלטת, שבה המרחב האנושי התוסס הופך לנחלתן הבלעדית של חיות בר, עופות לילה וישויות דמוניות. המקום שניטש מיושביו מתמלא בחיים חדשים ומאיימים, עד כדי כך שנוצרת בו מעין עיר שוקקת של שוכני מדבר.
המונח וּפָגְשׁוּ מתאר את המפגש בין היצורים השונים. ריבוי החיות במקום יהיה כה גדול עד שהן ייתקלו זו בזו בדרכן [מצודת דוד]. תנועה זו מדמה באופן אירוני עיר מסחר הומה, שבה יצורים המגיעים מאזורים מרוחקים נפגשים ומוצאים את בני מינם [מלבי"ם].
החיות המאכלסות את החורבה מכונות צִיִּים ו-אִיִּים. רוב הפרשנים מסכימים כי מדובר בחיות קטנות השוכנות באזורי ציה ומדבר. זיהוין הספציפי משתנה: יש המזהים אותן כנמיות, חתולי בר ותנים [רש"י, שד"ל, שטיינזלץ], ויש הסבורים כי המילה אִיִּים מתייחסת לעוף הדורס איה בלשון רבים [אבן עזרא]. ייתכן ששמות אלו מרמזים על הקולות והיללות שחיות אלו משמיעות [שטיינזלץ].
לגבי זהותם של ה-שָׂעִיר וה-לִּילִית, ניכרת מחלוקת מרכזית בין גישה זואולוגית לגישה דמונולוגית:
לפי הגישה הזואולוגית, ה-שָׂעִיר הוא חיית מדבר שעירה או עוף לילי [אבן עזרא, רד"ק, שטיינזלץ], וה-לִּילִית היא עוף הפעיל בלילה ומוכר בבכייתו ובצעקותיו [אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם].
לעומת זאת, הגישה הדמונולוגית מפרשת את הפסוק על רקע אמונות עממיות קדומות. לפי גישה זו, ה-שָׂעִיר הוא שד שצורתו שעירה, וה-לִּילִית היא שדה לילית, אם השדים, המופיעה לעיתים בדמות אישה [רש"י, מצודת ציון, שד"ל]. הפיכת העיר למשכן שדים מהווה עונש של מידה כנגד מידה: המקום שבו עבדו לאלילים ולעצבים, מופקר כעת לשליטת רוחות רעות [אברבנאל].
החיות או השדים מתקשרים זה עם זה בשממה, כפי שמתואר במילים עַל רֵעֵהוּ יִקְרָא, שמשמעותן קריאה אל החבר. הם מרימים את קולם יחדיו ומשוחחים זה עם זה, שכן זהו טבעם במקומות חרבים [מצודת דוד, שד"ל].
בסופו של הפסוק, מתוארת השלווה המטרידה של החורבן: אַךְ שָׁם הִרְגִּיעָה לִּילִית וּמָצְאָה לָהּ מָנוֹחַ. המילים הִרְגִּיעָה ו-מָנוֹחַ מבטאות השקט, מרגוע ומציאת מקום מנוחה. השלווה מתאפשרת משום שלא נותר במקום אף אדם שיוכל להפריע, להטריד או לגרש את שוכני החורבה [מצודת דוד]. עבור עוף הלילית, שבאזורי יישוב נוהג לזעוק מרה משום שאינו מוצא מנוח, השממה המוחלטת מספקת סוף סוף מנוחת גוף ונפש [מלבי"ם]. במישור השדי, המזיקים המשוטטים תדיר בעולם בחיפוש אחר מנוחה, מוצאים דווקא בעיר החרבה את משכנם הקבוע והשקט [שד"ל].