חזון דרמטי של קריסה קוסמית עומד במרכז הדברים, תמונה שבה השמים מתפוררים והכוכבים נושרים כעלים מתים. דימויים אלו משמשים משל למפלתן המוחלטת של אומות חזקות ולביטול מקורות הכוח שלהן.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהפסוק אינו עוסק באירוע אסטרונומי פיזי, אלא מהווה אלגוריה למשבר וצרה גדולה. המילה וְנָמַקּוּ מבטאת המסה, ריקבון או התפוררות, והמילה וְנָגֹלּוּ משמעותה גלילה, כריכה וקיפול. כאשר אסון כבד פוקד בני אדם, תחושתם הפנימית היא כאילו השמים נהפכים עליהם והעולם כולו מחשיך [רד"ק, אבן עזרא, שד"ל]. הרשעים, שזוכים כעת לאור ולהצלחה, יחוו חורבן שיביא עליהם חושך מוחלט, כאילו השמש והירח קופלו ונגללו ממקומם [רש"י, מצודת דוד].
רובד פרשני נוסף רואה בביטוי צְבָא הַשָּׁמַיִם רמז לכוחות הרוחניים, "שרי המעלה", או למערכות המזלות המנהיגות את אומות העולם, כדוגמת בבל או אדום [אבן עזרא, מצודת דוד, מלבי"ם, אברבנאל]. על פי תפיסה זו, ה׳ אינו מעניש אומה בארץ מבלי לפגוע תחילה בשר העליון המגן עליה [רש"י, אברבנאל]. אמנם הכוכבים הפיזיים לא יושמדו, אך כוחם להשפיע טובה על אותן אומות יתבטל לחלוטין.
את הדימוי וְנָגֹלּוּ כַסֵּפֶר הַשָּׁמָיִם מסבירים הפרשנים בכך שעמי הקדם התייחסו לשמים כאל ספר אצטגנינות שדרכו חזו את העתיד. בעת המפלה, ה׳ "יסגור" את הספר הזה, האותות יתבטלו והאומות לא יוכלו עוד לשאוב ממנו כוח או ידע [מלבי"ם]. לחלופין, גלילת השמים כספר מסמלת את האופן שבו ה׳ מעביר את ההשגחה מפרק לפרק ומאומה לאומה, ממש כפי שאדם גולל ספר מפרשה אחת לאחרת [אברבנאל, שטיינזלץ].
בעקבות קריסת הכוחות העליונים הללו, גם הצבאות הארציים הנתונים תחתיהם, שעליהם נאמר וְכׇל־צְבָאָם, עתידים לנבול ולהיכמש [מצודת דוד, מלבי"ם]. תהליך זה מתואר באמצעות שני דימויים חקלאיים של נשירה. הראשון, כִּנְבֹל עָלֶה מִגֶּפֶן. עלי הגפן הם הראשונים לנבול כאשר השורש מאבד את לחותו, מה שממחיש את הנפילה המיידית והמהירה של האומות ברגע ששורשן הרוחני נפגע [מלבי"ם].
הדימוי השני הוא וּכְנֹבֶלֶת מִתְּאֵנָה. הפרשנים מדגישים כי כאן הכוונה אינה לעלה התאנה, אלא לפרי עצמו, פגה שהתבשלה ונופלת מן העץ קודם זמנה [רש"י, רד"ק, שד"ל, שטיינזלץ]. בניגוד לעלה נובל שעוד עשוי להיות ראוי לשימוש כלשהו, פרי התאנה הנושר נרקב, נמאס והופך חסר תועלת מיד. בכך מדגיש הפסוק כי לאחר נפילתן, יהפכו האומות לפגר מובס, דחוי ומעורר שאט נפש [מלבי"ם].