חורבנה המוחלט של העיר והיעדרותם של בני האדם מומחשים באמצעות תיאור ציורי של חיות בר ועופות, המוצאים במקום השומם סביבה בטוחה ואידיאלית להקים בה את ביתם ללא מפריע. המקום, שנגזר עליו מאת ה' להפוך לנחלתם הנצחית של בעלי החיים, מספק להם מרחב מחיה מוגן ושקט [אברבנאל].
הפרשנים נחלקו באשר לזהותו של הקִפּוֹז. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא כי מדובר בקיפוד שהוזכר בפסוקים הקודמים. לעומת זאת, יש הסבורים כי זהו עוף שונה לחלוטין [אבן עזרא]. זיהוי ייחודי נוסף מתבסס על השפה הערבית, ולפיו מדובר במין נחש המטפס על עצים וקופץ על טרפו [שד"ל]. מנגד, יש המזהים את הקיפוז כעוף נדיר ויפהפה, שעל פי האגדות שוכן תמיד באוויר ומתרחק מבני אדם. עצם העובדה שעוף זה יורד לקנן על הארץ, מעצימה את תמונת השממה ומעידה כי אין בסביבה איש [מלבי"ם].
הפסוק מפרט את שלבי הגידול של צאצאי הקיפוז. תחילה היא קִנְּנָה, כלומר בנתה לעצמה מדור וקן [רש"י, מצודת ציון]. לאחר מכן וַתְּמַלֵּט, מילה המפורשת על ידי רוב הפרשנים במשמעות של הטלת ביצים או המלטה, אף שיש המפרשים זאת כהצלה עצמית [ביאור שטיינזלץ]. השלב הבא הוא וּבָקְעָה, יציאת האפרוחים או הוולדות מן הביצה.
לגבי הפעולה וְדָגְרָה, קיימות מספר גישות: יש המסבירים כי מדובר בישיבה פיזית על הביצים כדי לחמם אותן או על האפרוחים כדי לגונן עליהם בצל החורבות [שד"ל, אברבנאל]. אחרים מפרשים זאת כפעולת איסוף הביצים [רד"ק], תוך ציון כי מבחינה כרונולוגית האיסוף והחימום קודמים לבקיעה. גישה שלישית רואה בכך תיאור של קול הקריאה שמשמיע העוף מגרונו, כדי למשוך את האפרוחים לבוא ולהסתתר בצילו [רש"י, מצודת דוד, מצודת ציון].
בחלקה השני של התמונה מתוארות הדַיּוֹת, שהן מין של עוף דורס. נאמר עליהן אַךְ־שָׁם נִקְבְּצוּ, משום שרק שם, בחורבות הנטושות, הן מצאו מקום ראוי ונוח להתאסף בו [מצודת דוד]. בעוד שבדרך כלל עופות אלו מקננים על צוקים גבוהים הרחק מהישג ידם של בני אדם, כאן הם יכולים להתקבץ בבטחה בעמק על פני הארץ [מלבי"ם]. הן מתקבצות אִשָּׁה רְעוּתָהּ, כלומר כל אחת עם חברתה בדרך נדודיהן. ביטוי זה משמש במקרא כמטבע לשון לתיאור דברים השווים זה לזה או יצורים מאותו המין הנמצאים יחד [מצודת ציון].