הבטחת הגאולה לישראל אינה נשענת רק על חסד, אלא נובעת מעצם מהותו של ה' כאל של צדק מוחלט. לאחר שנות גלות ארוכות שבהן סבלו ישראל למען שמו, מגיעה העת לתיקון היסטורי ולתגמול שורשי שאינו מותיר מקום לעוול.
הפרשנים מסבירים כי ההצהרה כִּי אֲנִי ה' אֹהֵב מִשְׁפָּט באה לנמק את הבטחת ה' להעניק לישראל שפע כפול על סבלם. מאחר שישראל דבקו בה' וסבלו רעות רבות בגלות, מניעת תקווה ושכר מהם תיחשב לעוול, וה' הרי אוהב צדק ומשפט [רד"ק, מצודת דוד]. יתרה מכך, ה' מבהיר כי הוא עצמו לא יגזול מישראל את שכרם, אלא ישלם להם את גמולם המלא [אבן עזרא].
הביטוי שֹׂנֵא גָזֵל בְּעוֹלָה זוכה למספר כיווני חשיבה מרתקים. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שה' מתעב גזל עד כדי כך שהוא דוחה מכל וכל קורבן עולה אם הוא הובא מן הגזל. מסיבה זו, ה' אינו מקבל את קורבנותיהם של הגויים, שכן הם נגועים בגזל [רש"י]. הפסול בגזל הוא כה חמור, עד כי הקורבן חייב להיות שייך למקריב לחלוטין בשעת ההקרבה עצמה, ואפילו אם בכוונתו לשלם לנגזל לאחר מכן, הקורבן אינו רצוי [חומת אנך].
מנגד, יש המפרשים את המילה בְּעוֹלָה במשמעות של עוולה, כלומר: ה' שונא את העוול והגזל שנעשו לישראל לאורך הדורות, ולעתיד לבוא הוא יתקן זאת [ביאור שטיינזלץ], אם כי יש מי שדוחה פירוש זה מטעמים דקדוקיים [שד"ל]. בהקשר הלאומי, משמעות אהבת המשפט ושנאת הגזל היא שה' ישיב לישראל את ארצם הנגזלת יחד עם כל פירותיה [מלבי"ם].
כתוצאה מעשיית הצדק האלוהי, מובטח: וְנָתַתִּי פְעֻלָּתָם בֶּאֱמֶת. המילה פְעֻלָּתָם מתפרשת כשכר עבודתם, בדומה לשכרו של פועל [אבן עזרא, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. שכר זה יינתן להם באמת ובתמים כגמול על מעשיהם הטובים, ובעיקר כפיצוי על כך שסבלו את גידופי הגויים ושמרו על כבוד ה' בגלות [רש"י, רד"ק].
הפסוק נחתם בהבטחה וּבְרִית עוֹלָם אֶכְרוֹת לָהֶם. הפרשנים מסבירים כי כשם שהגלות נמשכה זמן כה רב, כך התשועה והברית חייבות להיות נצחיות [מלבי"ם]. בניגוד לברית שנכרתה ביציאת מצרים, שהופסקה ונשברה במהלך ההיסטוריה, הברית העתידית תהיה קיימת לעד וללא כל הפסק [רד"ק].