הצהרה נבואית זו משמשת כמסר של תקווה ונחמה עמוקה, שבו הנביא מכריז על שליחותו האלוהית להביא בשורת גאולה לעם סובל וגולה.
הנביא פותח במילים רוּחַ אֲדֹנָי ה' עָלָי, ומבהיר כי דברי הנחמה שהוא עומד לשאת אינם נובעים מליבו או ממחשבתו האנושית, אלא הם נבואה ישירה מאת ה' [מצודת דוד, אברבנאל]. מטרת ההצהרה הזו היא למנוע ייאוש בקרב העם נוכח הגלות הארוכה; ההבטחות לגאולה הן אמינות משום שמקורן אלוהי [רד"ק, אברבנאל]. בניגוד לנבואות אחרות שנועדו להזהיר או להוכיח, מטרתה של נבואה זו היא אך ורק להביא בשורה טובה [ביאור שטיינזלץ].
המילה יַעַן משמעותה "בעבור" [אבן עזרא, רד"ק]. רוב הפרשנים מסכימים כי הביטוי מָשַׁח אינו מתייחס למשיחה פיזית בשמן, אלא משמש כלשון של שררה, גדולה ומינוי לתפקיד ייחודי. ה' ייחד את הנביא ומינה אותו באופן ספציפי להיות השליח שיישא את בשורת הנחמה הזו [רש"י, רד"ק, אברבנאל].
בפסוק מתוארת חלוקה של קהל היעד אליו נשלח הנביא: לְבַשֵּׂר עֲנָוִים שְׁלָחַנִי לַחֲבֹשׁ לְנִשְׁבְּרֵי־לֵב. אלו הם בני ישראל הסובלים את ייסורי הגלות למען שמו של ה' [רד"ק]. ישנה הבחנה בין שתי קבוצות מרכזיות בעם: ה"ענווים" הם אלו שאינם מתלוננים אלא מצפים בשקט לישועה, ועבורם די בעצם הבשורה. לעומתם, ה"נשברי לב" הם אלו ששקעו בייאוש ודיכאון בשל הצרות הקשות של ההווה. עבורם נדרשת שליחות מיוחדת של ריפוי, כדי לחלץ אותם מסבלם ולטעת בהם תקווה מחודשת [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. שבירת הלב משמשת כאן כדימוי פיוטי למכות הגלות, פצעים עמוקים שאין להם תרופה בדרך הטבע, אלא רק על ידי התערבות נסית של ה' [אברבנאל].
חלקו השני של הפסוק, לִקְרֹא לִשְׁבוּיִם דְּרוֹר וְלַאֲסוּרִים פְּקַח־קוֹחַ, מפרט את תוכן הבשורה: הכרזה על חירות, חופש וגאולה לבני ישראל הנמצאים בשבי ובגלות [רש"י, מצודת ציון, מצודת דוד].
סביב הביטוי הייחודי פְּקַח־קוֹחַ קיים דיון פרשני ולשוני מרתק. פרשנים רבים מסבירים כי מדובר למעשה במילה אחת שנכתבה כשתי מילים נפרדות כדי להדגיש ולהעצים את משמעותה [מנחת שי, רד"ק, אבן עזרא, שד"ל]. באשר למשמעות הביטוי, הגישה המרכזית גורסת כי הכוונה היא לפתיחה פיזית של בית המאסר, שחרור הכבלים והוצאת האסירים לחופשי [רש"י, מצודת ציון, אברבנאל, רד"ק]. לעומת זאת, יש המדגישים כי השורש פ.ק.ח במקרא מתייחס תמיד לפתיחת חושי האדם, כמו עיניים ואוזניים, ולא לפתיחת דלתות. לפי גישה זו, הביטוי אינו מתאר פתיחה של כלא פיזי, אלא "פקיחת עיניים" רוחנית – יציאה מחושך לאור גדול, והתעוררות מלחץ נפשי מעיק אל עבר תקוות החופש [שד"ל, ביאור שטיינזלץ].