חזון הגאולה נושא בחובו הבטחה לשיקום עמוק ויסודי, שבו ההרס הפיזי והרוחני של העבר אינו זוכה רק לתיקון קל, אלא לתחייה והתחדשות מוחלטת. תהליך זה של בניין הערים החרבות הוא חלק מרכזי מבשורת הגאולה, שבה ישראל לא רק ישתחררו משעבוד, אלא אף יזכו למעמדם הראוי והנישא [אברבנאל, ביאור שטיינזלץ].
הפרשנים מסכימים כי הפסוק מתאפיין בכפילות פיוטית ובהרדפת מילים, החוזרות על אותו רעיון במילים שונות כדי להדגיש את עוצמת השיקום ולייפות את המליצה [רד"ק, מצודת דוד, אברבנאל]. המילים עוֹלָם, רִאשֹׁנִים וצירוף המילים דּוֹר וָדוֹר מתארים כולם תקופות קדומות, ומצביעים על כך שמדובר בערים שהיו חרבות במשך זמן רב מאוד, מאז ימי קדם והדורות שעברו [אבן עזרא, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. המילה חֹרֶב נגזרת מלשון חורבן [מצודת ציון]. עצם ההדגשה על משך הזמן העצום שבו המקומות עמדו בשממונם, מוכיחה כי נבואה זו אינה עוסקת בשיבת ציון של הגלות הבבלית, אלא מכוונת אל הגאולה העתידה והשלמה [שד"ל].
מי שיבצעו את מלאכת הבנייה הם ישראל עצמם, המכונים בפסוקים הקודמים "אילי הצדק" [רד"ק, מלבי"ם]. למרות המראה הכפול של הפסוק, קיימת הבחנה דקה בין סוגי ההרס השונים. המילה חָרְבוֹת מתייחסת למקום שנהרס פיזית, כגון עיר שחומותיה נפלו, אך ייתכן שעדיין נותרו בה תושבים או שדות תבואה. לעומת זאת, המילה שֹׁמְמוֹת מתארת עזובה מוחלטת וחוסר חיים לחלוטין. תהליך השיקום של מקומות אלו אינו מסתכם בתיקון שטחי של מבנים ישנים, אלא כפי שמדגישה המילה וְחִדְּשׁוּ – מדובר בהקמת בניינים חדשים לגמרי, עד שלא יוכר כלל כי מקומות אלו היו פעם חורבות [מלבי"ם].
מעבר לרובד הפיזי של בניין ערי ישראל, טמונה בפסוק גם משמעות רוחנית עמוקה. בניין החורבות מסמל את שיקומן של האמונות והדעות. אותן אמונות כוזבות ודעות שוממות שהשתרשו בעולם מימי קדם או התחדשו במהלך הדורות, יתוקנו ויוחלפו על ידי לימוד דרכי ה', חוקיו ומשפטיו [מלבי"ם].