מהלך של מהפך דרמטי ומקיף צפוי לאבלי ציון, שבו מוחלפים סממני האבלות והחורבן בסממנים של שמחה, כבוד והתחדשות רוחנית. הנביא פורט את השינוי לשלושה רבדים עיקריים: החיצוני, ההתנהגותי והפנימי [מלבי"ם].
תחילה, מתואר השינוי בהופעה החיצונית: לָתֵת לָהֶם פְּאֵר תַּחַת אֵפֶר. מנהג האבלים היה להתפלש באפר ולשים אותו על ראשם. במקום זאת, הם יקבלו פְּאֵר – כובע מפואר, מגבעת או תכשיט שיונח על ראשם [רד"ק, שד"ל, ביאור שטיינזלץ].
לאחר מכן, מתואר השינוי במנהגי האבלות: שֶׁמֶן שָׂשׂוֹן תַּחַת אֵבֶל. בזמן אבלות נאסר על האבלים לסוך את גופם בשמן [אבן עזרא, רד"ק]. לעתיד לבוא, יוענק להם שמן משובח המיועד לתענוג, לימי מסיבה ושמחה, שיחליף את מצב האבל [מצודת דוד, מלבי"ם].
הרובד השלישי נוגע למצב הנפשי והרוחני: מַעֲטֵה תְהִלָּה תַּחַת רוּחַ כֵּהָה. הפרשנים מסבירים כי המילה כֵּהָה מתארת מצב של עכירות וחושך, או לחלופין מצב של חולשה, קוצר רוח והצטמקות שאפיינו את ישראל בגלות [מצודת ציון, אבן עזרא, רד"ק]. במקום הלוך הרוח העכור והשפל, הם יתעטפו במַעֲטֵה – כסות של שבח, הילה והארה פנימית [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].
בעקבות מהפך משולש זה, ישתנה גם ייעודם ושמם: וְקֹרָא לָהֶם אֵילֵי הַצֶּדֶק. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה אֵילֵי פירושה אילנות גדולים, חזקים ויפים, הקיימים לדורי דורות [רש"י, רד"ק, אבן עזרא, שד"ל]. פירוש זה נתמך מהמשך הפסוק המכנה אותם מַטַּע ה'. מנגד, יש המפרשים מילה זו מלשון עמודים וקורות, כך שישראל יהוו דוגמה חיה ליציבות של צדק [ביאור שטיינזלץ]. אילנות אלו אינם צומחים סתם כך, אלא הם ניטעים כסימן וכאות לעשיית צדק בין אדם לחברו, וכדי שישלחו את ענפיהם למרחוק [מלבי"ם].
הפסוק נחתם במילים מַטַּע ה' לְהִתְפָּאֵר, המלמדות כי ה' נטע את ישראל כדי להתגאות ולהשתבח בהם [מצודת דוד].