נבואת הנחמה מציגה את המהפך הדרמטי הצפוי לעם ישראל, ומעמידה את ההשפלה העמוקה שחוו בגלות מול הגמול הכפול והשמחה הנצחית שעתידים להיות מנת חלקם. הנביא מבטיח כי הסבל ההיסטורי לא יהיה לשווא, אלא יהווה בסיס לפיצוי חסר תקדים.
המילה תַּחַת משמעותה "במקום", והיא מתייחסת לשני חלקי המשפט, כלומר במקום הבושה ובמקום הכלימה [רד"ק, אבן עזרא, מלבי"ם]. ישנה הבחנה בין בָּשְׁתְּכֶם לבין וּכְלִמָּה: הבושה היא פנימית, על אובדן החמדה והכבוד העצמי, בעוד שהכלימה היא חיצונית, ומקורה בביזוי שספגו ישראל מהגויים לאורך הגלות [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].
לגבי המילה מִשְׁנֶה (כפול), נחלקו הפרשנים למה היא מתייחסת. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהכוונה לגמול עתידי, כך שבמקום הבושה שחוויתם, תזכו לקבל כבוד כפול ומכופל. מנגד, פרשנים אחרים סבורים כי המילה מתארת את הסבל עצמו, ומסבירים כי הבושה וההשפלה שהיו מנת חלקם של ישראל בעבר היו כפולות ועצומות [רש"י, שד"ל, ביאור שטיינזלץ]. [שד"ל] אף מדגיש כי זהו פשט הכתוב, ודוחה את הפירוש הראשון בטענה שאין הצדקה לשונית להפוך את משמעות הכתוב מ"משנה בושה" ל"משנה טובה".
מחלוקת נוספת קיימת סביב הביטוי יָרֹנּוּ חֶלְקָם. גישה אחת מפרשת זאת מלשון שמחה, לפיה במקום הכלימה שהייתה להם, ישראל ישמחו וישירו על חלקם הטוב שייתן להם ה' [מצודת דוד, רד"ק, אבן עזרא]. מאידך, יש המפרשים את המילה יָרֹנּוּ בהקשר של צער או לעג. [רש"י] מסביר כי ישנה "רינה" של אבל, וכי ישראל היו תמיד זועקים ובוכים על חלקם המביש. לפי דעה אחרת, הרינה כאן היא שירת הלעג של הגויים, שהיו שמחים לאיד ואומרים שחלקם של ישראל אינו אלא כלימה [שד"ל, ביאור שטיינזלץ]. [שד"ל] מציין שפירוש זה מסביר היטב את המעבר הפתאומי בפסוק מלשון נוכח ("בשתכם") ללשון נסתר ("חלקם", "בארצם"). [מלבי"ם] מציע זווית שונה ומשלבת, ומסביר כי אותם גויים שהכלימו את ישראל בעבר, הם אלו שעתידים לשיר ולרנן שירי תהילה על חלקם הטוב של ישראל.
הפסוק נחתם בתיאור הגמול באמירה לָכֵן בְּאַרְצָם מִשְׁנֶה יִירָשׁוּ. בגלל הכלימה שסבלו מידי הגויים, יזכו ישראל לירושה כפולה [מצודת דוד], וסוף הפסוק למעשה מסביר את המילה המופיעה בתחילתו [אבן עזרא]. לגבי מהותה של אותה ירושה כפולה, יש המפרשים כי ישראל יירשו שפע כלכלי כפול בארצם ולא יצטרכו לנדוד לארצות אחרות לצורכי מסחר [רד"ק]. אחרים מפרשים כי הם יקבלו נחלה כפולה בארצותיהם של הגויים שרדפו אותם [ביאור שטיינזלץ], או שיירשו את ארצותיהם של שלושה עממים נוספים, מעבר לשבעת עממי כנען, כפיצוי על הבושה [מלבי"ם].
השכר העתידי יושלם בכך ששִׂמְחַת עוֹלָם תִּהְיֶה לָהֶם. שמחה נצחית זו תשמש כמשקל נגד לאורכה ולקושי של הגלות [מלבי"ם], ותבטיח כי ישראל לעולם לא יגלו שוב מארצם [מצודת דוד].